המעורבות האינטנסיבית של הנשיא דונלד טראמפ בקמפיינים של המועמדים הרפובליקנים עלולה הייתה להיות דווקא אחד הגורמים שפגעו בהם בבחירות האחרונות בארצות הברית - כך מעריכה רות פינס-פלדמן, מומחית לארה"ב, עמיתת מחקר במכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית ודוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב.
בראיון לערוץ 7 היא אומרת שהתוצאות חושפות לא רק חולשות באסטרטגיה הפוליטית של המפלגה הרפובליקנית, אלא גם שינויים בדפוסי ההצבעה האמריקאיים, המחייבים את ישראל להיערך למציאות מדינית מורכבת יותר.
פינס-פלדמן סבורה כי אחת הטעויות המרכזיות של הרפובליקנים הייתה הפיכת ההתמודדות הפוליטית למאבק אישי, במקום להציע לציבור סדר יום רעיוני ומעשי ברור.
לדבריה, מועמדים רבים התמקדו בהתנגדות לדמוקרטים ובאזהרות מפני הכיוון שאליו הם מובילים את ארצות הברית, מבלי להציג חלופה משכנעת בנושאים המעסיקים את הבוחרים. "במקום להציג אג'נדה רפובליקנית ברורה, שתציע חלופה רעיונית ומעשית לזו הדמוקרטית, חלק מהמועמדים הסתפקו במסר שלפיו כל מהותם היא עצם היותם 'לא-דמוקרטים'".
לדבריה, ההתמקדות בהצגת הדמוקרטים כמי שמובילים את ארצות הברית לעבר סוציאליזם ואף קומוניזם, תוך תיאורם כאיום קיומי, לא השיגה את מטרתה. במקום לגייס מצביעים נוספים, המסרים הללו הרחיקו, להערכתה, חלק מהבוחרים המתלבטים.
אולם ייתכן שהקושי המרכזי של המועמדים הרפובליקנים לא נבע רק מאופי המסרים שלהם, אלא דווקא מהנוכחות הבולטת של טראמפ עצמו בקמפיינים המקומיים. לדעתה, מעורבותו האגרסיבית של הנשיא במדינות המתנדנדות, שבהן ניצח בבחירות לנשיאות, הפכה במידה רבה את ההצבעה המקומית למשאל עם על דמותו ועל מדיניותו. במקום לסייע למועמדים הרפובליקנים, היא טוענת, הנוכחות שלו סיפקה ליריביהם תמריץ להגיע לקלפיות.
היא מפנה לסקר של NBC שנערך ביום הבחירות, לפיו 43% מהמשיבים ציינו כי הצביעו כדי להביע מחאה נגד טראמפ, לעומת 16% שביקשו להביע בו תמיכה. כ-40% אמרו כי טראמפ לא היה שיקול בהצבעתם.
לדבריה, הנתונים הללו עשויים להעיד שחלק מהמצביעים לא הגיעו לקלפיות מתוך הזדהות עמוקה עם המועמדים הדמוקרטים, אלא מתוך רצון להביע התנגדות לנשיא.
פינס-פלדמן אף מעלה את האפשרות שהמעורבות הבולטת של טראמפ מנעה מרפובליקנים למשוך אליהם מצביעים דמוקרטים מתונים, שהיו עשויים לשקול תמיכה במועמד מקומי של המפלגה אלמלא הפכה ההתמודדות למאבק סביב הנשיא.
מנגד, היא סבורה כי מועמדים דמוקרטים זיהו את ההזדמנות, ופעלו כדי למשוך את הקולות שבמרכז המפה הפוליטית. היא מצביעה על דמויות דוגמת ג'יימס טלריקו בטקסס, שאימצו שפה מתונה יותר והתמקדו בסוגיות אזרחיות כדי לפנות לעצמאים ולרפובליקנים מאוכזבים.
אחד הממצאים שפינס-פלדמן מבקשת להדגיש נוגע לדפוסי ההצבעה של הצעירים ושל הקהילה ההיספנית. היא מצביעה על תמיכה נרחבת של בני דור ה-Z במועמדים דמוקרטים ועל השתתפות ערה של מצביעים היספנים, אך מזהירה מפני הסקת מסקנות מרחיקות לכת.
לדבריה, אין פירוש הדבר שהקהלים הללו הפכו לבוחרים דמוקרטים קבועים. היא מזכירה כי בבחירות לנשיאות ב-2024 נרשמה תזוזה משמעותית של מצביעים מקבוצות אלה לעבר טראמפ.
פינס-פלדמן מתארת אותם כ"מצביעי תגובה" - בוחרים שהעדפותיהם משתנות בהתאם לתחושותיהם ביחס ליוקר המחיה, למחירי הדיור ולמדיניות ההגירה.
מבחינת הרפובליקנים, היא רואה בכך אזהרה לקראת בחירות 2028, אך מדגישה כי זהות המועמדים שיעמידו שתי המפלגות תהיה בעלת משקל מכריע. להערכתה, המאבק יתמקד במצביעים המתונים, הנרתעים מדמויות הנתפסות בעיניהם כקיצוניות בשני המחנות.
בעיניה, ההשלכות של תוצאות הבחירות חורגות הרבה מעבר למאבק הפנימי בין הרפובליקנים לדמוקרטים. היא מזהה קשר בין הקיטוב הפוליטי בארצות הברית לבין השסעים הפנימיים בישראל, ומזהירה כי המצב הזה משרת את אויביהן של שתי המדינות, ובראשן איראן.
לדבריה, המשטר בטהרן עוקב אחר המחלוקות הפנימיות בוושינגטון ובירושלים ורואה בהן הזדמנות להחליש את שיתוף הפעולה האסטרטגי בין המדינות. לטענתה, דווקא בתקופה שבה ישראל וארצות הברית מתמודדות עם מתחים פנימיים, נדרשת תשומת לב מיוחדת לשמירה על היחסים האסטרטגיים ביניהן.
בהקשר הזה היא מבקשת גם להבחין בין התנגדות ציבורית אמריקאית למעורבות צבאית ממושכת במזרח התיכון לבין התנגדות עקרונית לפעולה נגד איראן.
"חלק מן הביקורת האמריקאית על המעורבות הצבאית באזור", היא מסבירה, "נובע מחוסר שביעות רצון מאופן ניהול המערכה, מהתמשכותה ומהתחושה שלא הושגה הכרעה ברורה. אין פירוש הדבר, בהכרח, שהמבקרים מתנגדים לכל פעולה צבאית נגד המשטר האיראני".
היא מזהירה מפני נטייה ישראלית לפרש כל תוצאה בבחירות בארצות הברית דרך שאלת התמיכה בישראל. "אסור לישראל לפרש את התוצאות בארה"ב באופן פשטני או לראות בהן רק 'הצבעת בעד או נגד ישראל'", היא מדגישה. "מדובר בחשבון נפש שעשה הציבור האמריקאי עם מנהיגיו".
לדעתה, הלקח עבור הרפובליקנים הוא שאין די בנאמנות למנהיג או בהצגת היריב הפוליטי כאיום כדי לבסס אסטרטגיה ארוכת טווח. עבור ישראל, לעומת זאת, הלקח נוגע לצורך לשמור על הקשרים עם וושינגטון ללא תלות בזהות הנשיא או בהרכב הקונגרס. "הברית האסטרטגית עם וושינגטון חייבת להישאר מעל למחלוקת פוליטית".
פינס-פלדמן סבורה כי בישראל צריכים להביא בחשבון גם את השינויים המתרחשים במערכת הפוליטית האמריקאית לקראת העידן שאחרי טראמפ. לדבריה, ארצות הברית כבר מביטה קדימה, וישראל עלולה למצוא את עצמה בעתיד מול שני בתי קונגרס ביקורתיים יותר כלפי מדיניותה.
היא מביעה דאגה גם מהשינויים בהרכב ההנהגה האמריקאית ומהשפעת הרשתות החברתיות על השיח הפוליטי. לטענתה, חלק מהפוליטיקאים החדשים מפגינים היכרות מוגבלת עם המורכבות של המזרח התיכון ומאמצים מסרים פשטניים המופצים ברשתות.
בהקשר הזה היא מתייחסת גם לכניסתם של מועמדים מוסלמים למערכת הפוליטית, ובהם כאלה המזוהים עם רעיונות של תנועת האחים המוסלמים. היא סבורה כי חלק מהבוחרים שתמכו במועמדים אלה אינם מודעים למלוא המשמעויות האידיאולוגיות שהיא מייחסת לעמדותיהם.
מבחינת ישראל, היא טוענת, אין הצדקה לבסס מדיניות ארוכת טווח על האפשרות שהמטוטלת הפוליטית בארצות הברית תשוב לכיוון מסוים. לדבריה, ישראל צריכה לפעול כבר כעת לחיזוק יכולותיה העצמאיות, הן בתחום הביטחוני והן בתחום הכלכלי, ולצד זאת להרחיב את מגוון השותפויות האסטרטגיות שלה בעולם - מבלי לפגוע בזו הקיימת עם ארה"ב.
"בזירה הבין-לאומית והאסטרטגית, ישראל חייבת ללמוד להישען קודם כול על עצמה, לפעול לקידום פיתוח עצמאות ביטחונית וכלכלית רבה יותר, ולגוון את מנעד הבריתות האסטרטגיות שלה. הקיטוב הפנימי הוא החולשה הגדולה ביותר שלנו ושל המערב - וההזדמנות הגדולה ביותר של איראן", היא מסכמת.