חג הסיגד, שיצוין היום (שני) בקרב בני יהדות אתיופיה, עשוי להפוך בעתיד לחג שמציין הציבור היהודי כולו, בדומה למימונה ולסהרנה. ד"ר אור מרגלית, ראש החוג ליהדות ומקרא במרכז האקדמי לוינסקי וינגייט, סבור כי המסורת הייחודית של חידוש הברית, העומדת במרכז החג, מציעה לחברה הישראלית הזדמנות לעסוק במה שמחבר בין חלקיה, דווקא בתקופה שבה שאלת המכנה המשותף מעסיקה רבים.
בשיחה עם ערוץ 7 מדגיש מרגלית כי אינו סוציולוג ואינו מתיימר לחזות אם הסיגד אכן יהפוך לחג של כלל ישראל. עם זאת, הוא מצביע על תקדימים המעידים כי מסורות חגיגיות של עדות מסוימות יכולות להשתלב בהדרגה בתרבות הישראלית הרחבה. כך קרה, לדבריו, למימונה ולסהרנה, שהפכו למועדים המוכרים גם מחוץ לקהילות שמהן צמחו.
"יש כאן הזמנה מאוד משמעותית מבחינת המחשבה היהודית, התפיסות והגיוון שביהדות. יש כאן תוספת מאוד חזקה שיכולה להיות רלוונטית מאוד לעם ישראל כיום", אומר מרגלית. לדבריו, ייחודו של הסיגד אינו מסתכם במנהגיו או במורשתה של יהדות אתיופיה, אלא ברעיון העומד במרכזו: יום המוקדש לחידוש הברית.
מרגלית סבור כי עצם העיסוק בברית משותפת מתאים במיוחד למציאות הישראלית. גם כאשר קיימות מחלוקות עמוקות על תוכנה של הברית ועל המחויבויות הנגזרות ממנה, הוא מזהה הסכמה רחבה יותר על הצורך בקשר משותף בין חלקי העם. מבחינתו, חג הסיגד מאפשר לפתוח את הדיון הזה מבלי להכריע מראש בכל השאלות המפלגות את הציבור.
לדבריו, רעיון חידוש הברית מעניק לסיגד מקום מיוחד בלוח השנה היהודי. "עניין חידוש הברית לא קיים בכל שאר העדות והמסורות", הוא מסביר. אף שחגים כמו שבועות ושמחת תורה קשורים ללימוד התורה ולמעמד הר סיני, הם אינם מוגדרים כחגים של חידוש הברית. לעומת זאת, בספר נחמיה מתואר מעמד של חידוש הברית, הכולל גם מחויבויות מעשיות הקשורות להחזקת המקדש וירושלים.
העובדה שיהדות אתיופיה שימרה יום מיוחד המוקדש לרעיון הזה היא, בעיני מרגלית, תרומה משמעותית לשיח היהודי העכשווי. "יש כאן עדה אחת שעשתה מהעניין הזה יום מיוחד, זה עונה על צורך שקיים היום", הוא אומר.
ומה באשר למי שחוששים כי אימוץ רעיון חידוש הברית יחייב גם הסכמה על מערכת אחידה של הלכות ומצוות? מרגלית מציע להבחין בין עצם הרצון לחדש את הברית לבין הגדרת תוכנה. הוא מזכיר כי יהדות אתיופיה התפתחה במשך דורות בנפרד ממסורת חז"ל, ולכן מנהגיה והלכותיה שונים במובנים רבים מאלה של קהילות יהודיות אחרות.
דווקא הרקע הזה, לדבריו, מאפשר להתייחס לחידוש הברית כאל הזמנה משותפת שאינה מחייבת הכרעה מיידית בשאלות ההלכתיות. "מרחב חידוש הברית אינו כולל בהכרח הגדרה של מה שצריך לעשות, אבל יש כאן הזדמנות לאיחוד סביב עצם הצורך בחידוש הברית", הוא מסביר.
את הדרך להפיכת הסיגד למועד המוכר לציבור רחב יותר רואה מרגלית גם במערכת החינוך. כמי שעוסק בהכשרת מורים, הוא מדגיש את החשיבות שבהיכרות עם המסורות השונות של התלמידים ובמתן מקום לכל אחד מהם בכיתה. שילוב הסיגד בלימודי מקרא, היסטוריה וחגי ישראל יכול, לדבריו, להעשיר את הלמידה ובה בעת לחזק את תחושת השייכות של תלמידים יוצאי אתיופיה.
"כשאני מביא את לימוד הסיגד בפני כיתה שלומדת על הברית במקרא, בחגים או בלימוד ההיסטוריה, אני מאפשר לילדים מעולי אתיופיה לחוש מקובלים, ובכך אני גם מביא לשולחן נושא רלוונטי מאוד לנו", הוא אומר.
מרגלית מדגיש כי היכרות עם החג אינה מחייבת את כלל הציבור לאמץ את כל מנהגיו. "זה לא אומר שאני מחייב אותם לצום חצי יום כי זה חלק ממה שנהוג ביום הזה", הוא מסביר. לדבריו, אפשר להכיר את משמעות הסיגד ולשלב את רעיון חידוש הברית בחינוך ובתרבות הישראלית גם בלי להכריע כיצד בדיוק יציין כל אדם את היום, כפי שההיכרות הציבורית עם המימונה אינה מחייבת את כולם לנהוג בכל מנהגיה.