בשנים האחרונות מתחולל בשוק התקשורת הישראלי תהליך עמוק, מדאיג ומקומם של צמצום מרחב השיח הציבורי והדרה שיטתית של קולות המזוהים עם המחנה השמרני והימני.
מה שהחל בעבר כמונופול רעיוני כמעט מוחלט התפתח בשנים האחרונות לגל עכור של סנקציות מוסדיות, פיטורים גלויים, איומים ישירים בסגירת כלי תקשורת פרטיים ודרישות משפילות להכפפת עיתונאים לנוסחי התנצלות מוכתבים מראש.
תופעה זו אינה מקרית ואינה נובעת ממקרה יחיד. היא משקפת מנגנון אכזרי ושיטתי של אכיפה בררנית, המופעל נגד עיתונאים, פובליציסטים ופרשנים המעזים לאתגר את התפיסה הדומיננטית במערכות התקשורת הוותיקות.
האירועים המתרחשים לנגד עינינו, החל מהדחת כותבים בולטים בעיתונות המודפסת, דרך הרחקת שדרנים מובילים בשידור הציבורי והצבאי, ועד למתקפה החזיתית ולקריאות להדחתו של הפרשן הפוליטי הבכיר עמית סגל, אינם מותירים עוד מקום לספק: התקשורת הישראלית מצויה בעיצומו של טיהור רעיוני נפשע.
ניתוח המקרים הללו חושף כיצד טיעונים מפותלים בדבר "הגנה על הדמוקרטיה" הופכים בעצמם לכלים אנטי-דמוקרטיים ודורסניים להשתקת יריבים פוליטיים. בתהליך מסוכן זה נרמס הגיוון הרעיוני ונמחק הייצוג של מיליוני אזרחים, תוך הדהוד מגמות קשות הנצפות במרחב התקשורתי באירופה.
מערכת עיתון "הארץ" שימשה לאורך השנים כאחת החזיתות הקיצוניות והבולטות ביותר בהפעלת קו נוקשה וחסר רחמים כלפי כותבים המציגים עמדות שמרניות. פיטוריהם המהדהדים של ד"ר גדי טאוב ושל העיתונאית נאווה דרומי חושפים את האופן שבו תפיסת עולם אידיאולוגית צרה מגדירה ומצמצמת את גבולות חופש הביטוי, תוך שימוש באמתלה הצינית של "דמוקרטיה מתגוננת".
בטרם פוטר בבושת פנים, שימש ד"ר גדי טאוב כפובליציסט ימני בולט ומצליח במדור הדעות של העיתון. התקשרותו עם העיתון הופסקה בפתאומיות לאחר שביקש לפרסם מאמר המביע תמיכה ברפורמה המשפטית. בדוא"ל הרשמי שנשלח אליו מטעם עורך מדור הדעות, אלון עידן, הוצגו שני נימוקים מקוממים להפסקת ההתקשרות.
הנימוק הראשון נגע לתפיסת "הדמוקרטיה המתגוננת". במערכת העיתון נטען כי חילופי השלטון והרפורמה המשפטית מהווים מתקפה אגרסיבית על הדמוקרטיה, ולפיכך העיתון נאלץ להתגונן מפני ההפיכה המשטרית. העורך הבהיר כי העיתון מתקשה להוביל את המאבק נגד הרפורמה ובמקביל לפרסם מאמרים המעניקים לה רוח גבית, תוך קביעה כי במונחים של דמוקרטיה מתגוננת, זוהי עת למגננה.
הנימוק השני נגע להאשמה בדבר זיקה למשטר בהונגריה. הוא עסק בהשתתפותו של טאוב בפעילות אקדמית במכללה מוכרת בהונגריה, מוסד המקורב לראש הממשלה ויקטור אורבן. במערכת העיתון טענו כי מדובר במוסד המעלה על נס ערכים המסכנים את הדמוקרטיה, ולפיכך אין מקום להעניק במה למי שלוקח בו חלק.
טאוב הגיב בחריפות וטען כי הסיבות הרשמיות שניתנו לו הן כסות שקופה ועלובה לסיבה האמיתית: חוסר סובלנות מוחלט וקנאי כלפי השמעת עמדות המאיימות על השליטה הרעיונית של האליטה הוותיקה. שר התקשורת שלמה קרעי התייחס למקרה והגדיר את המהלך כ"תועבה בולשביקית", הממחישה את הצורך הדחוף ברפורמה מקיפה בשוק התקשורת.
מקרה מקביל ומקומם לא פחות התרחש עם פיטוריה של הפובליציסטית נאווה דרומי. בעקבות טענות שהעלתה תנועת "עד כאן", חשף מו"ל עיתון "הארץ", עמוס שוקן, את הסיבה הישירה להדחתה. שוקן הבהיר כי דרומי פוטרה בשל תמיכתה בקמפיין גיוס כספים עבור ארגון הימין "עד כאן" והשתתפותה בו.
בדבריו קבע שוקן באופן נחרץ כי מי שתומך בארגון זה אין לו מקום בעיתון, ובכך קיבע נורמה פסולה של פסילת עיתונאים על בסיס זיקתם לארגוני חברה אזרחית ימניים. המשמעות הציבורית חמורה: הפיכת עיתון יומי לכלי נשק במאבק נגד דעות שמרניות והצבת קו אדום אידיאולוגי הדוחק עיתונאים ימניים אל מחוץ למחנה.
לצד הצרת צעדיהם של עיתונאים בודדים בעיתונות המודפסת, הופעל לחץ פוליטי כבד ודורסני גם כלפי גופי תקשורת מסחריים עצמאיים. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא המתקפה החוזרת ונשנית על ערוץ 14, ערוץ הטלוויזיה המסחרי היחיד בישראל המציג קו מערכתי שמרני וימני.
במהלך הבחירות ולאחריהן בלטו הצהרותיו של מייסד ומנהיג מפלגת "הדמוקרטים", יאיר גולן, שקרא בגלוי לפעול לסגירת ערוץ 14. גולן ביסס את דרישתו השערורייתית על טענות שלפיהן הערוץ אינו עומד בקודים אתיים או בכללים עיתונאיים, והציג את המשך פעילותו כפגיעה בדמוקרטיה.
הקריאות לסגירת ערוץ טלוויזיה פרטי ומורשה עוררו סערה ציבורית וזכו לביקורת אף מצד גורמים באופוזיציה, דוגמת בני גנץ ואביגדור ליברמן, שהבהירו כי יתנגדו נחרצות לסגירת כלי תקשורת פרטי, מתוך הכרה בחופש הביטוי כעקרון יסוד.
אף על פי כן, עצם נכונותם של ראשי מפלגות להעלות דרישה לסגירת ערוץ המייצג מיליוני צופים ימניים מלמדת על העמקת הלגיטימציה של צעדי השתקה פוליטיים בוטים.
הפגיעה הקשה והמקוממת ביותר בחופש הביטוי נרשמה דווקא בגופי השידור הציבוריים, גלי צה"ל ותאגיד השידור "כאן", הממומנים מכספי הציבור ומחויבים למתן ביטוי רחב ומאוזן לכלל גווני החברה.
בחודש פברואר, לפני כארבע שנים, הובילה מפקדת גלי צה"ל הזמנית, גלית אלטשטיין, שמונתה לתפקידה ללא מכרז, להדחתו השערורייתית של המגיש והפרשן יעקב ברדוגו מהגשת תוכנית האקטואליה היומית "חמש בערב".
ההדחה בוצעה אף שתוכניתו של ברדוגו הובילה בנתוני ההאזנה בתחנה. הפרשן עמית סגל תקף בחריפות את ההחלטה והגדיר את הדחת ברדוגו כעסקת שוחד לכל דבר ועניין מבחינה ציבורית, שנולדה מתוך איומים פוליטיים לסגירת התחנה מצד שר הביטחון דאז.
סגל הדגיש כי לא מדובר רק בהדחת עיתונאי יחיד, אלא בהדחת מאות אלפי מאזיני ימין שנותרו ללא ייצוג. את משבצת השידור של ברדוגו תפס יועץ לשעבר של חברת הכנסת סתיו שפיר, שהיה חסר ניסיון רדיופוני קודם, במהלך שהמחיש את השליטה הפוליטית הצינית במיקרופון הצבאי.
אירוע דרמטי ומביש נוסף התרחש בתאגיד השידור הציבורי עם המגישה הבכירה אילה חסון. בעקבות דברים שאמרה חסון בתוכנית רדיו חיצונית בגלי ישראל, בנוגע לפוליגמיה, לקצבאות הביטוח הלאומי ולתקלות בקלפיות בחברה הבדואית, התעוררה נגדה מתקפה מצד ארגוני שמאל.
אף שוועדת האתיקה הפנימית של התאגיד, בראשות ד"ר אורי פז, קיבלה את ההבהרה וההתנצלות שפרסמה חסון ברשתות החברתיות, דרש ממנה מנהל חטיבת החדשות, ליאור לנדנברג, להקריא בשידור חי, תחת אולטימטום, נוסח התנצלות שהוכתב לה מילה במילה.
חסון סירבה להקריא את הנוסח המוכתב, בטענה שהוא מסלף את דבריה וכופה עליה להציג הצהרה כאילו נוסחה על ידה. בעקבות סירובה הורתה הנהלת התאגיד להוריד אותה מהמסך ולמנוע ממנה להגיש את תוכניתה.
חסון האשימה את הנהלת התאגיד באכיפה בררנית על רקע פוליטי, וציינה כי כאשר נאמרו בשידורי התאגיד אמירות פוגעניות נגד חיילי צה"ל, הנהלת החדשות לא הציבה אולטימטומים ולא כפתה נוסחי התנצלות.
התפתחות חמורה וביזיונית במגמת השתקת קולות הימין התמקדה בפרשן הפוליטי הבכיר של חדשות 12 ועיתון "ידיעות אחרונות", עמית סגל. סגל, הנחשב לאחד הקולות הימניים הבולטים והמשפיעים ביותר בתקשורת המרכזית, הפך למטרה למתקפה משולבת הכוללת קריאות פומביות להדחתו לצד איומים פיזיים מוחשיים על חייו.
הגורם שהצית את גל הדרישות להדחתו היה טור דעה שפרסם בעיתון "ישראל היום", שבו מתח ביקורת חריפה על המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, עו"ד גיל לימון, ותיאר אותו כמי שמפרק את המשפט המנהלי והחוקתי וכגורם המסכן את המערכת הדמוקרטית.
בעקבות הפרסום פתחו עיתונאים ופעילים ברשתות החברתיות בקמפיין נרחב שקרא להנהלת חברת החדשות לפטר את סגל באופן מיידי. עיתונאי "הארץ" אורי משגב תקף את סגל והגדיר אותו כ"תועמלן חסר מעצורים" וכ"מכונת רעל", תוך דרישה להרחיקו מהאולפנים.
העיתונאי ניב ליליאן קרא במפורש לסלק את סגל מהמסך בשל אמירותיו, שאותן הגדיר כחתרניות, ושדרן הרדיו יובל גנור הוסיף כי זו בושה שהעיתונאי עדיין מועסק בחברת חדשות רצינית.
במקביל לקריאות להדחתו, חשף סגל כי הוא סובל מאיומים חוזרים ונשנים ברצח, המופנים כלפיו וכלפי בני משפחתו. במסגרת זו עצרה המשטרה וחקרה באזהרה תושב תל אביב בשנות השבעים לחייו, ששלח לסגל הודעת דוא"ל מאיימת ובה איחל למותו בשל היותו, לדבריו, מסית ובוגד.
סגל מתח ביקורת נוקבת על הצביעות של מוסדות התקשורת, ובראשם מועצת העיתונות וארגון העיתונאים, שלטענתו נמנעים מלהשמיע קול מחאה או לגנות את האיומים כאשר הם מופנים כלפי עיתונאי המזוהה עם הימין. בביקורתו המרירה רמז כי הגינויים יגיעו רק כאשר האיומים יופנו כלפי העיתונאים הנכונים.
אם דמות במעמדו של סגל, בעל נתוני צפייה גבוהים והשפעה ציבורית נרחבת, חשופה לניסיונות כה עזים לדה-לגיטימציה, הרי שנשלח מסר מרתיע ומאיים לכל עיתונאי ימני צעיר במערכות התקשורת.
הניסיון לסמן את סגל כמי שאינו ראוי לשבת באולפן מרכזי הוא שלב מתקדם בתהליך הטיהור הרעיוני, שמטרתו להחזיר את האולפנים לימי המונופול הרעיוני הבלעדי.
התהליכים המתרחשים בתקשורת הישראלית אינם פועלים בחלל ריק. הם נשענים על מנגנון רעיוני בעל שורשים עמוקים, המקביל למגמות העומדות במרכז השיח הפוליטי והחוקתי באירופה.
המושג "דמוקרטיה מתגוננת" צמח באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, ומטרתו המקורית הייתה למנוע מגורמים טוטליטריים להשתמש בכלים דמוקרטיים כדי לחסל את המשטר הדמוקרטי מבפנים.
אולם בפרקטיקה התקשורתית והציבורית בישראל עבר מושג זה סילוף עמוק. כפי שנחשף במכתב הפיטורים של גדי טאוב מ"הארץ", הטיעון בדבר "דמוקרטיה מתגוננת" שימש כהצדקה רשמית להשתקת עמדות שמרניות ולמניעת דיון ציבורי לגיטימי על רפורמות במערכת המשפט.
במקום להגן על המוסדות הדמוקרטיים מפני אלימות, המושג מופעל כנשק אידיאולוגי להגנה על שליטתה של אליטה מסוימת בשיח הציבורי.
הקבלה מרתקת ומדאיגה קיימת בין הפרקטיקות הללו לבין תהליכים פוליטיים ותקשורתיים באירופה. באיחוד האירופי נעשה שימוש גובר בתיוג עמדות שמרניות, לאומיות או ימניות כפגיעה בשלטון החוק או כביטוי לפופוליזם מסוכן. תיוג זה משמש הצדקה להדרת פוליטיקאים ועיתונאים מהשיח המרכזי ולשלילת הלגיטימיות שלהם מראש.
השימוש שעשה עיתון "הארץ" בקשריו של טאוב עם מוסד אקדמי בהונגריה כדי להגדירו כ"סוכן של אורבן" משקף פרקטיקה אירופית מוכרת של פסילת חוקרים וכותבים בשל זיקתם לרשתות שמרניות בינלאומיות, תוך הגדרתן כגורמים זרים ועוינים.
באירופה, כמו בישראל, מנגנוני השידור הציבורי נתפסים לעיתים כמעוזים של תפיסת עולם פרוגרסיבית-ליברלית. ניסיונות להכניס קולות שמרניים נתקלים בהתנגדות פנימית עזה, בעוד התבטאויות קיצוניות משמאל זוכות להגנה בשם חופש הביטוי, לעומת הליכים משמעתיים נוקשים הננקטים נגד קולות ימין.
השרשרת המתמשכת של פיטורי כותבים בעיתונות, איומים בסגירת ערוצים מסחריים, הדחת שדרנים מובילים בשידור הציבורי והקמפיין האגרסיבי נגד עמית סגל מצביעים על משבר עמוק וחסר תקדים בחופש הביטוי בישראל.
כאשר מנגנונים תקשורתיים משתמשים בסיסמאות של "הגנה על הדמוקרטיה" כדי לבצע דה-לגיטימציה לדעותיהם של מיליוני אזרחים, התוצאה האירונית והכואבת היא פגיעה אנושה בדמוקרטיה עצמה.
הדרת קולות הימין אינה מעלימה את העמדות הללו מהשיח הציבורי. היא רק שוחקת עד עפר את אמון הציבור בכלי התקשורת המרכזיים ומשמיטה את הבסיס מתחת ליושרה המקצועית של השידור הציבורי.
כדי לשמור על חברה פלורליסטית וחופשית, נדרשת תקשורת ישראלית אמיצה דיה כדי להכיל מגוון רחב של דעות ולחדול מאימוץ הפרקטיקות הפסולות של השתקה, הוקעה וטיהור רעיוני.
מנגנון הרדיפה השיטתי חייב להיעצר. בהיעדר ציפייה ממערכת המשפט לעשיית צדק, על הימין, המהווה את הרוב בחברה היהודית-ישראלית, לצאת ולהפגין בנחישות למען הבטחת חיים יהודיים על פי עקרונות דמוקרטיים אמיתיים, שמהם בחר השמאל במכוון להתעלם.