'וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד' [בראשית כו יג]. אומר רש"י: שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: זֶבֶל פִּרְדוֹתָיו שֶׁל יִצְחָק, וְלֹא כַסְפּוֹ וּזְהָבוֹ שֶׁל אֲבִימֶלֶךְ [בראשית רבה סד,ז]. יצחק זוכה לשפע מופלא, שפע שממנו נהנה העולם כולו.
שלש פעמים ביום פותח איש ישראל את תפילת העמידה בברכת האבות באומרו: אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, הא-ל הגדול הגיבור והנורא א-ל עליון וכו'. אומר הירושלמי במסכת ברכות: אמר רבי פינחס, משה התקין מטבעה של תפילה 'האל הגדול הגיבור והנורא'. [ז,יא]. מידות האבות כנגד מידות הבורא. מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'. הגדול כנגד אברהם, הגיבור כנגד יצחק והנורא כנגד יעקב. אברהם הכיר את בוראו בתור גדול, בעל מידת החסד. יצחק הכיר את בוראו בתור 'הגיבור', בעל מידת הדין. ויעקב הכירו בתור 'נורא' - מה נורא המקום הזה' - בעל מידת האמת. א-ל עליון משלב ומאחד את התארים, הערכים והמידות כולם, הנלמדים מהפסוק בדברים: 'כי ה' א-לוקיכם הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדנים, הא-ל הגדול, הגבור והנורא' [י,יז]. 'תתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם' [מיכה ז,כ] חסד ואמת מתאחדים במידת התפארת, ויחד עם יצחק - מידת הגבורה - ויחד, עם יצחק, מושלמת מרכבת האבות לא-ל עליון הגומל לחסדים טובים, ומתוך שזוכר חסדי אבות מביא גואל גם לבני בניהם למען שמו באהבה.
מידתו של יצחק היא כאמור הגבורה, כנגד כפיפותו לגבורת ה' ורצונו שבברכה השנייה הנקראת גבורות. ברכת אבות מייצגת את מידת החסד, בעוד הברכה השנייה עוברת לתיאור מידת הגבורה של הבורא - החיית המתים, זקיפת הכפופים, רפואת החולים והורדת הגשמים הנקראים גבורות, כי יורדים הם בגבורת כוח א-ל עליון [עפ"י תענית ב.].
בבראשית [לא, מב] אומר יעקב ללבן: 'לוּלֵי אֱלֹקי אָבִי אֱלֹקי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי'. מסביר רבנו בחיי, שבמילים 'וּפַחַד יִצְחָק', יעקב לא חזר על שם אבי לחינם, אלא הזכיר אותו במפורש כנגד מידת הפחד היא מידת הגבורה שמאפיינת את יצחק. יעקב משלב בפסוק אחד הן את חובת כיבוד אב, להקדים את אביו לזקנו, והן את המבנה הרוחני המושלם של שילוש מידות האבות, כשמידת הגבורה, פחד יצחק, היא מידת אביו.
לידתו של יצחק באה עם הופעת מידת הדין, במעבר חד מ'א-לוקי החסד' של אברהם. שהרי אברהם המסנגר על אנשי סדום, טוען בפני הקב"ה: 'אם [קיום] עולם אתה מבקש, אין מקום לדין, ואם דין אתה מבקש אין מקום לעולם' [בראשית רבה מט]. אך לעומתו יצחק חווה את א-לוקי הדין והגבורה.
דרכו של עולם לראות בגבורה, כוח, עוז, תקיפות וחוזק, כפי שמתבטא הנביא ירמיה: 'ואל יתהלל הגבור בגבורתו' [ט,כב]. אך מידת הגבורה של יצחק אבינו רחבה מיני ים. מחד גבורה במסירות נפש, כפי שנהג יצחק בעקידתו, ואשר ממנה למד זרעו. ממנה למדו חנה ושבעת בניה, וממנה למדו כל הנספים בשואה, וכל הלוחמים, גיבורי החיל, גיבורי מלחמה, שמסרו נפשם על קדוש ה'. מסירות מתוך גבורת הלב, אומץ לב, כוח נפשי, הרואיות ונועזות לקיים את רצון בעל הגבורות, להציל את הנרדף ולהגן על עמו, ארצו ומולדתו. כל אלה אין בריה יכולה לעמוד במחיצתם. אך מאידך קיימת גבורת הרצון - הכוח להתגבר על היצרים, בחינת איזהו גיבור הכובש את יצרו, המתמודד עם אתגרי השעה בהתמדה.
המהר"ל בחידושי אגדות ובספרו נתיבות עולם, מסביר כי 'הר' מסמל את מידת החסד הגבוהה והבולטת של אברהם, ואילו 'שדה' מסמל את מידת הגבורה והעבודה המאומצת של יצחק, הדורשת חפירה, עמל פנימי והתמודדות עם קשיים.
הרב אליהו דסלר , בספרו 'מכתב מאליהו', מסביר ש'כיבוש היצר' אינו דיכוי או הריגה של הרגשות והתאוות, אלא ניהול ושליטה. ה'גיבור' הוא זה היודע להחזיק במושכות, לנתב את האנרגיות שלו למקומות חיוביים, ולפעול לפי צו השכל והערכים ולא לפי סחף הרגש.
מרתק לערוך סיור, הגם שאינו ממצה, בחיי יצחק-אבינו כשברקע מידת הגבורה המלווה אותו. דומה כי מידת הגבורה, במובן של הכובש את יצרו ועושה רצון בוראו, העומד בניסיונות רבים, הייתה נטועה בו, לא רק משחר נעוריו אלא אף מרגע לידתו. יצחק נולד כפג, לשבעה חודשים [מדרש אגדה בראשית יח,יד], ולהורים לא צעירים בלשון המעטה. ודאי גם בשעתו לידת פג וגידולו, היו משולבים בהתגברות על סכנת נפשות של ממש, באופן תדיר. [יש לנו מודעות לכך כי שישה מעשרת ילדינו נולדו (בלע"ה) כפגים...].
גם בנעוריו התמודד בגבורה עם אחיו למחצה, בן האמה, ישמעאל, עד שאימו דרשה לסלק אותו ואת הגר יולדתו מביתם. יצחק לא ביקש זאת, הוא התגבר כדרכו. כל אלה היו רק התמודדויות כהכנה לבאות. בגיל שלושים ושבע, בטרם הקים משפחה, באחד הבקרים, עם שחר, אביו מעירו ומודיעו שנצטווה על ידי הבורא לעוקדו על גבי המזבח כעולה תמימה. יצחק מתגבר על יצרו, והולך עם אביו בלב שלם להר המוריה 'וילכו שניהם יחדיו'. יחדיו, למרות שהתשובה לשאלתו את אביו, 'ואיה השה לעולה' הינה 'אלוקים יראה לו השה לעולה בני' [כב,ח]... את חיבור המילים 'לעולה בני', הבין יצחק טוב מאוד. וכלשון רש"י: ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך להישחט, 'וילכו שניהם יחדיו', בלב שווה. הייתה פה גבורת 'אמונת חכמים', גבורה וניסיון העולים, לפי החתם-סופר, על גבורתו וניסיונו של אברהם אביו אשר קיבל את הציווי ישירות מפי הגבורה.
בגבורה זו משתמש יצחק עצמו, עפ"י המדרש, בפתיחה לאיכה רבה. 'פתח יצחק ואמר: 'ריבונו של עולם, כשאמר לי אבא: 'אלוקים יראה לו השה לעולה בני', לא עכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח ופשטתי את צווארי תחת הסכין, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?!
בתום העקידה חווה יצחק את מותה הטרגי של אימו, שרה אמנו, שמתה לשמע הידיעה על עקידתו, בנה היחיד אשר אהבה. אין מילה בתורה על תלונה כלשהי כלפי אביו, על שלא שיתף את שרה אימו בציווי ה'. זוהי גבורת האיפוק בחינת 'מילה בסלע שתיקה בתרי'. בתום שלוש שנות אבלות על אימו, והוא בן ארבעים, אביו שולח את עבדו אליעזר, זה שבלכתם לעקידה ראה אברהם את מקום העקדה מרחוק, ראה ענן קשור על ההר. מה שיצחק גם כן ראה, אך השניים אליעזר וישמעאל לא השכילו לראות. ולכן אמר להם אברהם: שבו לכם פה עם החמור, כראוי לעם הדומה לחמור [יבמות סב.]. ועתה אותו עבד אליעזר הוא זה הנשלח לאתר לו אשה?! האמנם כך ראוי? אך יצחק בעל מידת הגבורה, סבר וקיבל את רצון אביו, לעצם השליחות וגם לתוצאתה.
והנה לפנינו עוד פן של גבורה. תפילת מנחה. במסכת ברכות תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: אַבְרָהָם תִּקֵּן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם', וְאִין עֲמִידָה אֶלָּא תְּפִלָּה... יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת מִנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב', וְאֵין שִׂיחָה אֶלָּא תְּפִלָּה... שֶׁנֶּאֱמַר: 'תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ'. יַעֲקֹב תִּקֵּן תְּפִלַּת עַרְבִית...
גם כאן נכרת מידת הגבורה. 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב'...[בראשית כד,סג] יצחק הוא זה שתיקן תפילת מנחה. יצחק ככתוב בפרשה היה עובד אדמה, 'וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וגו'' [כו,יב]. אך בעיצומו של יום עוצר הוא לתפילה ויוצא לשוח בשדה. אומר רש"י: לשון תפילה, כמו ' ישפך שיחו'. ולפי המדרש היה רגיל בתפילת מנחה, שהרי הוא אומר: באותה שעה שבא להתפלל תפילת מנחה, בה בשעה הגיע העבד אצל רבקה, ובאותה שעה שבא יצחק להתפלל תפילת מנחה כמקודם, באה אצלו רבקה. [עפ"י הזוהר ח"א קלב]. בתיקון תפילת מנחה לימדנו יצחק על כוחה של תפילה בה מתגבר האדם על יצרו וגם באמצע יום העבודה, פונה הוא לאלוקיו בתפילה. המפרשים על הגמרא הזאת כמו הר"ן ובעלי התוספות מבארים שתפילת מנחה מכוונת כנגד אותה מידת הדין והגבורה של יצחק, שכן שעת המנחה היא שעת דין נוטה לערב.
זכורני לטובה את אותן תפילות מנחה עת ניהלתי את מלטשת היהלומים של המשפחה. העובדים שעבדו בה רובם ככולם בקבלנות, עצרו באחת את עבודתם ונאזרו בגבורה לתפילת מנחה, ובטוחני שזו עשתה רושם בשמים. גבורה שנבעה מכוח הגבורה שנטע בנו יצחק אבינו.
'וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ' וגו' [כד,סז]. גם כאן נדרש יצחק למידת הגבורה ובגדול, שהרי חולפות להן עשר שנים ואין הם זוכים לפרי בטן. פרי בטן שעליו אמורים לחול כל ברכות ה' שניתנו לאביו ואליו. אך אין הוא משלח את רבקה, אלא ממתין עוד עשר שנים תמימות של תפילות ועתירות 'לנכח אשתו כי עקרה היא', עד שהם סוף סוף זוכים להריון התאומים. הריון קשה שבו מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות [רש"י]. הריון בו 'בלי אולטרסאונד', זוכה רבקה ודרכה גם יצחק, ישירות מה', לדעת על העתיד והצפון ברחמה. שני לאומים, כשזה קם זה נופל [רש"י]. ואכן, כבר ברגע שנולדו, האחד אוחז בעקב אחיו, ועד היום ההתמודדויות לא תמו. אמנם תאומים, אך לא זהים ורחוקים הם זה מזה בכל כרחוק מזרח ממערב. מצב המצריך גבורה רבה בגידולם.
ומגבורה לגבורה. אמנם קראנו 'וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק' [כה,ה], אבל 'ויהי רעב בארץ'. וברעב הנכסים הרבים לא מועילים. מרבה נכסים מרבה דאגה, ומשהם רבים מאוד, מרבה הוא דאגה גדולה יותר, שהרי אין מים לתחזוקת הצאן והבקר. כידוע, במהלך ההיסטוריה האנושית גרם הרעב לגלים של הגירה, והביא למותם של מיליונים רבים. אך טבעי שיצחק מבקש לעשות מעשה אביו ולרדת ולו זמנית מצריימה, אך אז שוב נדרש למידת הגבורה. וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ'. למרות המצב, עליך להישאר בארץ, [למרות 'מחיר הקוטג' הזול בברלין'...], תפקידך להקים שכונות ולהשכין שכינה בתוכן בארץ.
יצחק מאמין וזורע, ואכן מוצא מאה שערים ואת ברכת ה', אך ממשיך הוא להיזקק למידת הגבורה. כי ההצלחה מביאה כדרכה מאז ומתמיד לאנטישמיות ולקנאה, עד כדי האמירה הידועה, 'גם לי גם לך לא יהיה'. מקורות המים, הבארות שחפר אברהם ונתן ליצחק עוד בחייו, נסתמו בעפר על ידי הפלישתים. ולא עוד אלא שיצחק על משפחתו מגורשים על ידי אבימלך. שוב מידת הגבורה מביאה את יצחק לא להתייאש, ולחפור בארות חדשות בכוחותיו הוא. האנטישמיות והקנאה רק מתגברים, וכך נודד יצחק בגבורה וחופר שוב ושוב עוד באר ועוד באר, אך אלה נסתמות בזו אחר זו. מאז אותם מאה השערים, היה נדמה שברכת ה' בהפוגת מה, אך יצחק לא אומר נואש ומתגבר. אמנם מים נמצאים בכל חפירה, אך הפלישתים רבים עליהן וכרודף שלום נודד יצחק לדרכו, עד חפירת באר-שבע.
בהצלחת החפירה ומציאת המים הזאת, מבינים סוף סוף הפלישתים שברכת ה' על יצחק ולא עליהם ומבקשים אפוא לעשות עמו שלום. 'וַיֹּאמְרוּ: רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ' [כו,כח]. לא רק כי היה ה' עם יצחק, אלא שכאשר היה זורע היה מוצא מאה שערים, כמות אדירה, בזמן שבשאר המקומות נמשך הרעב. הפלישתים הבינו שיצחק הוא מקור הברכה גם עבורם.
'את הנפש אשר עשו בחרן' - אברם היה מגייר את הגברים ושרי את הנשים בלימוד ושכנוע. לעומתם גבורתו והצלחתו של יצחק בעשיית נפשות היא במציאות חייו, שלמרות הכל, מראה הוא לכל שבגבורתו ובהתמדתו, שהוא בחינת 'שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה' [משלי כד,טז]. מציאות זו הביאה את הפלישתים לאמונה, לראיה ולהצהרה שה' עם יצחק, וה' דרכו של יצחק, הוא מקור הברכה לעולם. הכרה חשובה זו גברה על הקנאה והשנאה, עד שבקשו לכרות עמו ברית שלום. ובעז"ה מעשה אבות סימן לבנים, וגם הסכם אברהם יורחב.
עבודתו של אברהם הייתה הפצת האמונה 'מלמעלה למטה' מתוך חסד ואהבה, אומרים בתורת חב"ד, ואילו עבודתו של יצחק הייתה 'גבורה דלתתא' - עבודה מלמטה למעלה, שבה חופרים בתוך המציאות הקשה והצחיחה, כפי שמשתקף בסיפור חפירת הבארות של יצחק בפרשתנו. מסירים את האבנים והפסולת ומגלים את המים החיים הטמונים באדמה. זוהי גבורה של התגברות על היצר, על ההסתר ועל הקשיים הגשמיים והרוחניים. [ספר "לקוטי תורה" חיי שרה, דף יד, עמוד ג].
על ברכת ה' לאברם בתחילת פרשת 'לך לך', על המילה 'ואברכך' [בראשית יב, ב] אומרת הגמרא בפסחים : זהו שאומרים 'אלקי יצחק'. מגבורה זו של כל חיי יצחק, למדים כל ישראל לנצח, הן גבורה שהיא קדוש השם במיתה, והן גבורה שהיא קידוש השם בחיים.