חג הסיגד נחגג היום. על פי מסורת יהודי אתיופיה, שורשיו של הסיגד במעמד חידוש הברית בימי עזרא ונחמיה. החג נחוג בכ"ט בחשוון, חמישים יום לאחר יום הכיפורים, בדומה לחג השבועות, הנחוג חמישים יום לאחר הפסח.
כמו במעמד הר סיני, גם הסיגד מתקיים על הר, מקום של התעלות, תפילה וחידוש הברית. עם שחר היו בני הקהילה טובלים בנהר, לובשים בגדים לבנים ומתכנסים יחד. הקסים נשאו את ה"אורית", התורה, מילה המזכירה את "אורייתא" הארמית, ועלו בראש הציבור אל ההר. חלק מן העולים נשאו אבן על ראשם או על כתפם כביטוי לענווה ולהכנעה. בראש ההר נשמעו תפילות הסיגד בכוונה גדולה, ולאחר הצום והתפילה ירדה הקהילה מן ההר אל השמחה והסעודה המשותפת.
ירושלים והכיסופים לציון תפסו מקום מרכזי בחג, אבל הם אינם ממצים את משמעותו. חלק ניכר מתפילות הסיגד עוסק בחידוש הברית. הסיגד אינו מבקש אפוא רק להגיע לירושלים, אלא גם להכין חברה הראויה לירושלים, חברה המסוגלת לתקן יחסים, להשיב אמון ולחדש את תחושת הגורל והייעוד המשותפים.
גם העלייה להר היא רק מחצית מן הסיפור. כדי לעלות צריך לדעת תחילה להתכופף. האבן מזכירה לאדם שהוא אינו מרכז העולם ושהאמת אינה מצויה בידיו בלבד. בהזדמנויות שונות הצעתי לכנות עמדה זו "תודעת הכנעה". אין זו השפלה, אלא הכרה במוגבלותו של האדם ובפתיחותו לחסד האלוהי.
מכאן אפשר להבין גם את הביטוי המיוחד במסורת ביתא ישראל: לא רק "לעלות לירושלים", אלא גם "לרדת לירושלים". כאשר אנחנו יורדים לירושלים, ירושלים יורדת אלינו. היא חדלה להיות רק מקום והופכת לתודעה. לרדת פירושו להנמיך מעט את האגו, להפחית חשד ולהרבות אמון. לא רק להשמיע, אלא גם להקשיב; לא רק לנסות לשנות את האחר, אלא לאפשר למפגש איתו לשנות גם אותי.
פעם אמר לי ד"ר רטה אלמו נגה (Reta Alemu Nega), שכיהן כשגריר אתיופיה בישראל: "בתרבות האתיופית לא בונים גשרים, אלא נהרות". מיד נזכרתי בכפר שבו גדלתי: כמעט שלא הכרתי גשרים, הכרתי נהרות. גשר מחבר בין שתי גדות שכבר הוגדרו כנפרדות. הנהר, לעומתו, זורם ביניהן ומזין את שתיהן. החברה המודרנית למדה לבנות גשרים של סובלנות, רב־תרבותיות וזכויות, אבל לעיתים חסרים לנו הנהרות הזורמים מתחתיהם: שייכות, סולידריות, אמון וברית.
וכאן פוגש הסיגד את המציאות הישראלית. מערכת הבחירות חושפת חברה שבה קבוצות שונות מספרות סיפורים שונים מאוד על זהותה ועל עתידה של המדינה. המחלוקת עצמה אינה חדשה. ההיסטוריה היהודית מלאה במחלוקות קשות. הסכנה מתחילה כאשר האחר חדל להיות יריב בוויכוח והופך לאיום קיומי. כאשר כל מחנה משוכנע שניצחונו של האחר הוא חורבנו שלו, המחלוקת הופכת לתודעת חורבן.
הסיגד מציע שפה אחרת: ברית במקום חוזה, אחריות במקום האשמה והכרה במקום ביטול. חוזה שואל מה מגיע לי, ואילו ברית שואלת מה מחבר בינינו גם כאשר אנחנו חלוקים. חשבון נפש אינו שואל רק "מי אשם?", אלא גם "מה חלקי ומה אני יכול לתקן?". ומי שמבקש שיכירו בזהותו ובכאבו נדרש לשאול גם: "את מי אני אינני רואה?".
תודעת גאולה אינה תמימות ואינה טשטוש ההבחנה בין טוב לרע. יש אויבים ויש מצבים שבהם חובה להגן על עצמנו בנחישות, אבל המבחן הוא גם שלא נהפוך למה שאנו נלחמים בו: להילחם ברע בלי להפוך אותו לזהותנו, ולהגן על עצמנו בלי לאבד את צלם האדם.
אולי זהו המפתח שמציע הסיגד לפלונטר הישראלי. בחירות יכולות להכריע מי ירכיב ממשלה, אך אינן יכולות לבדן לבנות חברה. לשם כך דרושים אמון, אחריות וברית. הפלונטר שלנו אינו נובע מעצם ההבדלים בינינו, אלא מכך שאיבדנו לעיתים את הנהר הזורם מתחתיהם.
זה אולי סודו של הסיגד: כדי לעלות צריך לפעמים לדעת לרדת - להנמיך מעט את האגו, להקשיב, לראות את האחר ולזכור שמתחת לכל המחנות עדיין זורם נהר אחד. כך נוכל לעבור מתודעת חורבן המחפשת אשמים לתודעת גאולה המקבלת אחריות, ולא רק להגיע לירושלים, אלא לבנות כאן חברה הראויה לירושלים.
הכותב הוא רב, ד"ר וראש הקתדרה הבין־לאומית לחקר יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו