בצהרי ה-16 באוקטובר 1991 נכנסה סוזנה הופ, צעירה בת 32, לאכול צהריים עם הוריה במסעדת "לוביס" שבעיר קילין, טקסס. לסוזנה היה אקדח אישי שבו נהגה להתאמן להגנה עצמית, אך באותם ימים החוק בטקסס אסר על אזרחים לשאת נשק מוסלק במרחב הציבורי.
מתוך פחד שאם תיתפס יישלל ממנה רישיון העבודה שלה, סוזנה צייתה לחוק והשאירה את האקדח נעול ברכבה בחניון, במרחק של שלושים מטרים בלבד מהשולחן. דקות ספורות לאחר שהתיישבו, התנגש טנדר בחלון הראווה של המסעדה.
מתוכו יצא רוצח חמוש בשני אקדחים, והחל לעבור משולחן לשולחן ולירות בסועדים מטווח אפס. כשהרוצח התקרב לשולחנם, סוזנה שלחה אינסטינקטיבית את ידה אל התיק שלה, ואז קפאה במקומה כשנזכרה שהאקדח שלה שוכב חסר תועלת במכונית. היא נאלצה לצפות בחוסר אונים מוחלט בשני הוריה נרצחים מול עיניה, יחד עם 21 סועדים נוספים, בזמן שלמשטרה לקח יותר מעשר דקות להגיע לזירה.
הטרגדיה במסעדת לוביס לימדה את אמריקה שיעור כואב שרלוונטי לישראל של היום יותר מאי פעם: חוק שמונע מאזרחים שומרי חוק לשאת נשק אינו עוצר מחבלים או רוצחים מלהשתמש ברובה, הוא רק מבטיח שהאזרחים הטובים שנמצאים שם יישארו חסרי אונים כשהמחבל יגיע. מאז טבח השבעה באוקטובר התפכחו מאות אלפי ישראלים מהאשליה שהמדינה מסוגלת להציב שוטר או חייל בכל פינת רחוב.
מאז פרוץ המלחמה חולקו למעלה מ-200 אלף רישיונות נשק חדשים לאזרחים, ומספר הנשים החמושות זינק פי שלושה וחצי לכדי יותר מ-29 אלף. ועדיין, למרות ההתעוררות המבורכת הזו, מדיניות הנשק של ישראל עדיין שבויה בתפיסה פקידותית מיושנת שמגדירה נשיאת נשק כפריבילגיה, ולא כזכות בסיסית של אזרח להגן על חייו.
מתנגדי חימוש האזרחים גורסים כי הצפת הרחובות בכלי נשק תהפוך את ישראל למערב פרוע ותוביל לזינוק במקרי הרצח בתוך המשפחה ולפגיעה בנשים. על פניו, החשש הזה נשמע מובן. אך כשמסתכלים על המספרים האמיתיים, הטיעון הזה פשוט מתרסק. רוב מוחלט של מקרי רצח הנשים בנשק חם בישראל בוצעו באמצעות נשק בלתי חוקי או נשק שמקורו אינו ידוע, ולא בנשק ברישיון. עבריינים ורוצחים לא ממלאים טפסים באגף לרישוי כלי ירייה ולא מחכים לאישור מפקיד. הקשחת התנאים לאזרחים נורמטיביים לא לוקחת אקדח אחד מעבריין, היא רק מותירה את האזרח והאזרחית חשופים מולו.
מתנגדי החימוש יוסיפו ויטענו כי שמירה על הביטחון היא תפקידם הבלעדי של המשטרה וצה"ל, וכי אזרחים חמושים שאינם אנשי ביטחון מקצועיים רק ייצרו כאוס וירי דו-צדדי בזירת אירוע. אלא שהטענה הזו לוקה בצביעות מובנית ומתעלמת מזהותו של האזרח הישראלי.
בפועל, מדינת ישראל נוהגת באזרחיה בפיצול אישיות מדהים: בגיל 18 המדינה מפקידה בידיו של צעיר ישראלי רובה סער, רימונים וטנק, שולחת אותו לתמרן בסמטאות עזה ולבנון, וקוראת לו למילואים בכל שנה. אך ברגע שאותו לוחם פושט את המדים ולובש ג'ינס וטי-שירט, המדינה מפסיקה פתאום לסמוך על שיקול הדעת שלו ומתייחסת אליו כאל ילד חסר אחריות. האזרח הישראלי המיומן הוא לא הבעיה של כוחות הביטחון, הוא מכפיל הכוח החשוב ביותר שלהם.
היתרון העצום של אזרחים חמושים במרחב הציבורי נמדד קודם כל במבחן התוצאה: הצלת חיים בזמן אמת. בפיגוע טרור, ההבדל בין אירוע שמסתיים בפצוע בודד לבין טבח המוני נמדד בשניות הראשונות, הרבה לפני שניידת משטרה יכולה להגיע לזירה. לאורך כל גלי הטרור בישראל, רובם המוחלט של המחבלים נוטרלו בתוך דקות ספורות על ידי אזרחים חמושים שנקלעו למקום וחתרו למגע. גם המחבלים עצמם מבינים היטב את המשוואה הזו: לא במקרה מחבלים מעדיפים פעם אחר פעם לחפש זירות שבהן הסבירות להיתקל באזרח חמוש נמוכה יותר, ונרתעים ממקומות שבהם כל עובר אורח שני נושא אקדח. ככל שיהיו יותר אזרחים חמושים ומיומנים ברחוב, כך תקטן המוטיבציה של המחבל לצאת לפיגוע מלכתחילה, ויתקצר משך הזמן שבו הוא מסוגל לפגוע בחפים מפשע.
מעבר לשיקול הביטחוני והמעשי, מתנוסס כאן השיקול המוסרי והערכי. הזכות של אדם להגן על חייו ועל חיי ילדיו אינה ג'סטה או הטבה בירוקרטית שהמדינה מעניקה לו לפי מצב הרוח של השר המכהן, אלא זכות טבעית בסיסית שקודמת לכל חוק. במציאות שבה המדינה אינה מסוגלת להצמיד מאבטח אישי לכל אזרח עשרים וארבע שעות ביממה, אין לה שום זכות מוסרית לקשור לאזרח את הידיים מאחורי הגב ולאסור עליו להחזיק באמצעי שיכול להציל את חייו ברגע האמת.
כדי לתקן את המציאות הזו מהשורש, אי אפשר להסתפק בהרחבה קוסמטית של התקנות הקיימות, אלא נדרש פתרון מעשי שיהפוך את הפירמידה על ראשה: מעבר מרשימה לבנה לרשימה שחורה. כיום, חוק כלי הירייה עובד בשיטה של תבחינים שרירותיים, שבהם האזרח נדרש להוכיח לפקיד למה מגיע לו רישיון, למשל לפי יישוב המגורים שלו או רמת הרובאי מהצבא. השיטה הזו מעוותת לחלוטין: מחבל במרכז תל אביב או בבני ברק אינו מסוכן פחות ממחבל ביהודה ושומרון, ואדם שלא שירת בקרבי זכאי להגן על חייו בדיוק כמו לוחם לשעבר.
במודל שצריך לאמץ בישראל, ברירת המחדל תהיה הפוכה: כל אזרח בגיר ושומר חוק יהיה זכאי לשאת נשק, אלא אם כן הוא מופיע ברשימה השחורה של המדינה. מי שיש לו עבר פלילי אלים, תלונות על אלימות במשפחה, או רקע נפשי מסוכן, ייפסל אוטומטית באמצעות ממשק ממוחשב ומהיר בין המשטרה, משרד הבריאות ומשרד הרווחה. במקביל, במקום לסנן אזרחים לפי כתובת מגורים, המדינה תחייב כל מבקש רישיון לעבור הכשרה מעשית מקיפה, מבחן כשירות מחמיר ואימוני ריענון תכופים במטווחים פרטיים שיתחרו ביניהם בשוק חופשי על איכות ההדרכה והמחיר. בדומה לרישיון נהיגה על כלי רכב. כך נבטיח שרק אנשים יציבים, אחראים ומיומנים יחזיקו בנשק, מבלי לחסום מיליוני אזרחים טובים בבירוקרטיה מיותרת.
בשורה התחתונה, ברגע שבו מחבל דורך את הנשק שלו מול משפחות וילדים, אף חוק ואף ועדה ממשלתית לא יעצרו את הכדור. הדבר היחיד שיעצור אותו הוא אזרח טוב, מיומן וחמוש שנמצא במקום. הגיע הזמן שהמדינה תתחיל לסמוך על האזרחים שלה, תבטל את משטר התבחינים המיושן, ותוודא שבפעם הבאה שהרוע ירים ראש, האקדח שלנו לא יישאר נעול בחניון.
יש לכם מה להגיד על הטור? מוזמנים לכתוב בתגובות, אני קורא הכל. במידה ותרצו שגם אגיב, מוזמנים לשלוח לי למייל doarey@gmail.com.