עם ההחלטה להטיל על גדי איזנקוט את הרכבת הממשלה, ניצבת בפני המערכת הפוליטית הזדמנות להפוך את משבר הגיוס ממכשול קואליציוני למנוף להסכמה על רפורמה לאומית.
הרכבת ממשלה יציבה אינה יכולה להישען רק על דחיית ההכרעה בשאלת השירות. דרוש מתווה שיוכל להוות בסיס למשא ומתן בין מפלגות בעלות השקפות שונות, ובו בזמן לתת מענה ממשי לצורכי צה"ל ולדרישה לחלוקה הוגנת של הנטל.
במקום להתמקח שוב על מכסות ופטורים, אפשר לעגן בהסכם הקואליציוני הסכמה על עקרונות המודל, הקמת צוות מקצועי לבדיקת היתכנותו ולוח זמנים להכנת חקיקה, בכפוף לממצאי הבדיקה.
החלופה היא "צבא העם המקצועי": לא צבא שכירים המנותק מן החברה, וגם לא מודל שבו כולם נדרשים לשירות צבאי זהה. הבסיס הוא חובת שירות לאומית לכלל אזרחי ישראל - יהודים וערבים, חרדים וחילונים, נשים וגברים - ללא פטור קבוצתי גורף.
את החובה ניתן יהיה למלא בשירות צבאי או בשירות אזרחי מוכר, לפי צורכי המדינה, כשירות אישית וקריטריונים שייקבעו בחוק. פטורים אישיים מוצדקים יישמרו. זהו ניסיון ליצור אחריות אזרחית משותפת בלי להתעלם מהבדלים ביכולות ובצרכים. ההחלטה על מסלול השירות תהיה מוסדרת ומבוססת על צורכי הביטחון, הכישורים והכשירות, תוך התחשבות בהעדפות המועמדים.
על פי המתווה המוצע, המערך הצבאי יכלול שלושה מסלולים: שירות מלא של 36 חודשים לגברים ו־30 חודשים לנשים; שירות מקוצר של שישה חודשים, הכולל הכשרה מתאימה, לרבות רובאי 03 ככל שנדרש לתפקיד, ולאחריה כשלושה חודשי הגנה מרחבית ואבטחת יישובים בכפוף להסמכה; ושירות בסיסי של שלושה חודשים, להכשרה ולמשימות מוגדרות. בוגרי המסלולים המקוצרים ישולבו במילואים, עד 30 ימים בשנה, בתפקידים שלגביהם הוסמכו ובכפוף לכשירות ולאימונים תקופתיים.
במקביל יתקיים שירות אזרחי מפוקח של 12-24 חודשים בתחומי ההצלה, הבריאות, הרווחה והביטחון האזרחי. מרכיב מרכזי ברפורמה יהיה הרחבה מתוכננת של צבא הקבע: גיוס לוחמים, מפקדים ומומחים בתנאי העסקה תחרותיים, ועידוד חיילי חובה מתאימים להמשיך בשירות. אנשי קבע יכולים לספק ניסיון מצטבר ורציפות מבצעית, והמילואים יוכלו לשחרר כוח סדיר ממשימות מסוימות. הרחבת הקבע עשויה לצמצם את התלות במחזורי חובה מתחלפים, אך לא בכל תפקיד אפשר להמיר חייל חובה באיש קבע.
יתרה מכך, הרחבת מאגר המשרתים אינה שקולה אוטומטית להגדלת מצבת הכוח המבצעית: תידרש בדיקה של הכשרה, תקנים, זמינות ועלויות לאורך זמן.
חובת שירות משותפת דורשת תגמול ואכיפה. משרתי שירות צבאי מלא יוכלו לקבל מימון לתואר ראשון או הטבה שוות ערך להכשרה מקצועית; משרתי מסלולים מקוצרים ושירות אזרחי יתוגמלו ביחס למשך השירות, היקפו ואופיו, ולמילואימניקים יינתן תגמול נוסף.
מי שלא שירת לא יהיה זכאי להטבות המיועדות למשרתים. נגד חייבי שירות כשירים המשתמטים במכוון ובהתמדה ניתן לבחון סנקציות מדורגות: קנסות, שלילת מענקים ייעודיים ונקודות זכאות למשכנתא, ובמקרים חמורים הגבלות על רישיון נהיגה ועל יציאה מהארץ. כל אלה מחייבים הסמכה בחוק, הליך הוגן, זכות ערעור ומידתיות; גם שלילה נרחבת של סיוע ממשלתי מחייבת בחינה חוקתית קפדנית. אין לשלול שירותים חיוניים וזכויות בסיסיות או להעניש בעלי פטור חוקי. ענישה תוטל על אדם בשל הפרתו האישית, לא בשל השתייכותו לקבוצה.
המודל אינו פתרון קסם: שירות חובה מקוצר יפחית את מספר החיילים הזמינים אם לא יימצא פיצוי מתאים, ואנשי קבע דורשים תקציב, הכשרה ושימור. נחוצה בחינת היתכנות מבצעית, תקציבית ומשפטית, לרבות השפעת הקיצור על כוח האדם הזמין בכל רגע. אך דווקא המשא ומתן להקמת הממשלה הוא הרגע לבחון רפורמה כוללת: לא רק מי ישרת, אלא כיצד תישמר כשירות צה"ל ומה תהיה חובת האזרחים כלפי המדינה.
הכותב הוא אסטרטג גאו־פוליטי ותיאורטיקן של מורכבות, המתמחה ביחסים בינלאומיים, מומחה למזרח התיכון ולקבלת החלטות במדיניות חוץ, מרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון