ההכנה הנכונה לחיים של דור המלחמה

נתונים חדשים על מצב הצעירים בישראל בעקבות המלחמה מחייבים אותנו לחשוב מחדש על הדרך שבה אנחנו מכינים אותם לעתיד. המכינות החצי־שנתיות הן לא פשרה חינוכית ולא גרסה מקוצרת של מכינה שנתית, אלא מסלול נוסף שמאפשר לצעירים לעבור תהליך משמעותי, בדרך שמתאימה להם.

35.9% מהצעירים בישראל דחו לימודים או ויתרו עליהם בעקבות המלחמה, ו־42.2% מהצעירים שכבר החלו ללמוד הפסיקו את לימודיהם זמנית או פרשו מהם. הנתונים האלה, שפורסמו במחקר של מכון מאיירס־ג'וינט־ברוקדייל, ממחישים עד כמה המלחמה טלטלה את מסלול חייהם של צעירים רבים בישראל.

כמי שעוסק בחינוך ובהכנה של צעירים לשירות הצבאי ולחיים הבוגרים, הנתונים האלה מעוררים בי מחשבה. אנחנו מרבים לדבר על הקשיים של הדור הצעיר, על חוסר הסבלנות ועל הקושי להתחייב למסגרות ארוכות. אבל אולי אנחנו שואלים את השאלה הלא נכונה? אולי במקום לתהות מדוע הצעירים מתקשים להשתלב במסגרות שהכרנו, עלינו לשאול אם המסגרות האלה עדיין נותנות מענה לצרכים שלהם?

עבור צעירים שסיימו תיכון ועומדים לפני גיוס, המכינות הקדם־צבאיות הן הזדמנות משמעותית להתפתחות אישית, לגיבוש זהות, לרכישת כלים ולחיזוק תחושת המסוגלות והאחריות. אבל לא כל צעיר יכול או רוצה להקדיש שנה שלמה לתהליך הזה. דווקא במציאות הנוכחית, שבה צעירים רבים מבקשים להתקדם לשלב הבא בחייהם מבלי לוותר על הכנה משמעותית, חשוב שנדע להציע יותר מדרך אחת.

יש מושג ותיק במסורת היהודית שנקרא "ירידת הדורות", שלפיו הדורות הולכים ופוחתים ביחס לקודמיהם. הגמרא במסכת שבת אומרת: "אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים". אבל לפני יותר ממאה שנה הציע הרב קוק, ב"מאמר הדור", הסתכלות אחרת על הצעירים של תקופתו. הוא לא התעלם מהקשיים ומהמשברים שאפיינו את הדור, אך סירב לראות בהם רק סימנים להידרדרות. הוא זיהה דווקא בתוך השאלות, הביקורת והמרדנות כוחות חדשים, שאיפות גבוהות ותביעה עמוקה יותר למשמעות.

בעיניי, אחד המסרים החשובים שאפשר לקחת מדבריו הוא שלא תמיד הבעיה נמצאת בדור הצעיר. לפעמים אלו אנחנו, המחנכים והמבוגרים, שצריכים לבחון מחדש את הדרך שבה אנחנו פונים אליו. במקום להתעקש שהצעירים יתאימו את עצמם למסגרות שבנינו בעבר, אולי כדאי לשאול כיצד המסגרות שלנו יכולות להתפתח, בלי לוותר על הערכים שהן נועדו להקנות.

כשאני מסתכל על הצעירים של היום, אני רואה הרבה סיבות לאופטימיות. קל לומר שהדור הזה חסר סבלנות, שהקשב שלו התקצר ושהוא רוצה הכול כאן ועכשיו. אבל אפשר גם לראות את היכולות החדשות שלו. זה דור שגדל בעולם שבו הידע נמצא בהישג יד, שיודע ללמוד באופן עצמאי, לשאול שאלות, להטיל ספק ולחפש תשובות. הוא לא בהכרח לומד פחות, אלא לעיתים פשוט לומד אחרת. והתפקיד שלנו הוא לדעת לפגוש אותו במקום הזה, להציב בפניו אתגרים ולתת לו כלים להתמודד איתם.

במשך שנים התקבעה תפיסה שלפיה מכינה קדם־צבאית משמעותית חייבת להימשך שנה שלמה. אני מאמין גדול במכינות השנתיות ובערך החינוכי שלהן, אבל אני גם מאמין שהן אינן הדרך היחידה להכין צעירים לשירות משמעותי ולחיים הבוגרים. הגיע הזמן להשתחרר מהתפיסה שלפיה משך התהליך הוא בהכרח המדד לאיכותו.

יש מי ששומע את הביטוי "מכינה חצי־שנתית" ומניח שמדובר בגרסה מקוצרת של מכינה שנתית. אבל זו טעות. ההבדל אינו רק במשך הזמן, אלא גם באופן שבו הוא מנוצל. במכינה חצי־שנתית אנחנו נדרשים לבנות תהליך אינטנסיבי, ממוקד ומאתגר, שבו הצעירים עוברים מסעות וסדרות שטח, מתמודדים עם חיי קבוצה, נדרשים לאחריות אישית ומתנסים במנהיגות ובעשייה חברתית.

יתרה מכך, בניגוד למה שאפשר להבין מהשם, הפער בפועל בין חלק מהמכינות השנתיות לחצי־שנתיות עומד על כשלושה עד שלושה וחצי חודשים בלבד, ולא על חצי שנה שלמה. בחלק מהמסגרות, המכינות החצי־שנתיות משלבות היקף משמעותי של ימי שטח, תכנים חינוכיים והכנה לצה"ל, בפרק זמן מרוכז ובימים אינטנסיביים יותר. אין כאן ניסיון לדחוס שנה שלמה באופן מלאכותי, אלא לבנות תהליך חינוכי שמתאים למסגרת הזמן ולמטרות שלה. זו לא גרסה מופחתת של חינוך, אלא דרך נוספת לעשות אותו.

אחרי שנות המלחמה, החשיבות של האפשרות הזאת מתחדדת. יש צעירים שרוצים להתגייס מבלי לדחות את השירות בשנה שלמה, ויש מי שמסיבות אישיות, משפחתיות או כלכליות מתקשים להתחייב למסלול ממושך. עבורם, מכינה חצי־שנתית יכולה להיות הזדמנות שלא הייתה עומדת בפניהם אחרת. בעיניי, זו נקודה חשובה במיוחד כשמדברים על צעירים מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית. אם נמשיך להתעקש שיש רק דרך אחת נכונה להתכונן לחיים, אנחנו עלולים לפספס לא מעט צעירים מצוינים.

הניסיון שלנו במרכז מעשה, שמפעיל מכינות שנתיות וחצי־שנתיות לצעירים מרקעים ומקהילות שונות, לימד אותי דבר אחד: אין נוסחה אחת שמתאימה לכולם. אנחנו פוגשים צעירים יהודים ודרוזים, צעירים שמכוונים לשירות ביחידות מובחרות ובתחומי המודיעין, וצעירים שמבקשים לצמוח ולהוביל שינוי בקהילות שמהן הגיעו. יש מי שזקוקים לשנה שלמה כדי לעבור תהליך משמעותי, ויש כאלה שדווקא במסגרת קצרה ואינטנסיבית מצליחים לפרוץ גבולות, לקחת אחריות ולגלות בעצמם יכולות שלא הכירו.

מבחינתי, השאלה מעולם לא הייתה איזו מכינה טובה יותר, אלא האם אנחנו יודעים להציע לכל צעיר וצעירה את המסגרת שבה יוכלו לצמוח.

מדינת ישראל זקוקה לצעירים שיודעים להתמודד עם מציאות מורכבת, לפעול לצד אנשים שונים מהם, לגלות יוזמה ולשאת באחריות. התכונות האלה אינן נולדות ביום הגיוס. הן מתפתחות כאשר נותנים לצעירים הזדמנות אמיתית להתמודד, לטעות, ללמוד, להוביל ולהאמין בעצמם. לכן אנחנו צריכים להרחיב את האפשרויות שעומדות בפניהם, ולא לצמצם אותן בגלל תפיסות חינוכיות שהתקבעו לאורך השנים.

אני מסתכל על הצעירים והצעירות של היום ורואה לא דור שהולך ופוחת, אלא דור שיש בו כוחות גדולים, סקרנות ורצון אמיתי להשפיע. הוא לא זקוק לכך שננמיך עבורו את הרף, אלא לכך שנדע לאתגר אותו בדרכים שמתאימות למציאות שבה הוא גדל.

הגיע הזמן שנפסיק למדוד את איכות ההכנה לחיים רק במספר החודשים שהיא נמשכת, ונתחיל לבחון מה הצעירים באמת מקבלים ממנה. כי האחריות שלנו אינה להכין את הדור הזה לעולם שבו אנחנו גדלנו, אלא לעולם שבו הוא יצטרך לחיות ולהנהיג.

הכותב הוא סמנכ"ל תוכניות המנהיגות במרכז מעשה