הפרשן עמית סגל הגדיר את נאומו של נתניהו כשגיאה פוליטית תמוהה שרק מאחדת את יריביו. אלא שהניתוח הזה מחמיץ, לטעמי, את המהלך כולו. נתניהו אינו מנסה להתפייס עם יריביו. הוא מבקש להביא אותם לבחירות הבאות מפולגים, מסוכסכים ובעיקר נטולי אמינות ציבורית.
לכן הוא ממשיך לקרוא לאחדות לאומית. לכן הליכוד חוזר ומודיע כי הוא מוכן להיפגש עם כל מפלגה. ולכן, במקביל, נתניהו מתייצב על דוכן הכנסת ונושא נאום שאין בו כמעט דבר מלבד מתקפה פוליטית חריפה על שותפיו האפשריים לאותה אחדות.
אין כאן סתירה מקרית. זו השיטה.
נתניהו זקוק לקריאה לאחדות כדי שיוכל להאשים את יריביו בכישלונה. הוא מושיט יד, אך מקפיד להציב תנאים ולייצר אווירה שיקשו על הצד השני להיענות לה. וכאשר איזנקוט מודיע על ביטול פגישת המשא ומתן בעקבות הנאום, הליכוד כבר שולף את ההודעה הצפויה. אנחנו רוצים אחדות, הם מסרבים.
מבחינתו, עוד לבנה הונחה בבניית הנרטיב לקראת הבחירות הבאות.
נתניהו מבין היטב את תוצאות הבחירות. 67 חברי כנסת המליצו על איזנקוט להרכבת הממשלה. אבל המלצה לנשיא אינה הצבעת אמון בממשלה, ורוב נגד נתניהו אינו בהכרח רוב בעד ממשלה חלופית.
וכאן מונחת ההנחה הפוליטית שעליה הוא מהמר.
למפלגות גוש השינוי מכנה משותף ברור אחד. הרצון להחליף את נתניהו. הרבה פחות ברור מה הן מוכנות לעשות כדי להגשים אותו, ובעיקר איזו ממשלה הן מסוגלות להקים ולנהל יחד.
ממשלה הנשענת על המפלגות הערביות תחייב את בנט, ליברמן ואחרים להתמודד עם התחייבויותיהם ועם התנגדות אפשרית בתוך מפלגותיהם. ממשלה עם החרדים תחייב את אותם מנהיגים להסביר כיצד הפך המאבק בחוק הגיוס, שהיה אחד מדגליהם המרכזיים, להסדר פוליטי חדש עם המפלגות החרדיות.
וגם אם יצליחו להתגבר על המחלוקות הללו, יידרשו להסכים על חלוקת התפקידים, קווי היסוד וההכרעות המדיניות והביטחוניות. שלא לדבר על השאלה מי יעמוד בראש הממשלה ומתי.
נתניהו אינו נדרש לפתור את הסתירות הללו. הוא צריך להעצים אותן.
הוא אינו מוכרח למנוע את הקמת הממשלה בכוחו הפרלמנטרי. די לו בכך שהשותפים האפשריים יתקשו להסכים ביניהם. ואם בכל זאת יקימו ממשלה, הוא יפעל להפוך כל פשרה ביניהם להפרת הבטחת בחירות וכל מחלוקת למשבר קואליציוני.
מבחינתו, שני המסלולים עשויים לשרת את אותה מטרה. אם הממשלה לא תקום, יוכל להציג את גוש השינוי כמי שקיבל מנדט ציבורי אך לא הצליח לתרגם אותו לשלטון. אם תקום ותתפרק, יוכל להציג את כישלונה כהוכחה לכך שהזהיר מראש מפני ממשלה בלתי אפשרית.
וכאן בדיוק משתלבת מתקפת הדה לגיטימציה.
נתניהו מבקש לשנות את נושא הוויכוח. לא עוד מי ניצח בבחירות ומי מסוגל להקים ממשלה, אלא מי רשאי להקים ממשלה. לא עוד מחלוקת על מדיניות, אלא שאלת הנאמנות למדינה ולעתידה. כך הופכים יריבים פוליטיים לשותפים בלתי לגיטימיים, וכל ניסיון שלהם להרכיב ממשלה לסכנה לאומית.
זהו מהלך בעל היגיון פוליטי ברור, גם אם מחירו הציבורי והחברתי כבד.
בנט, בתגובתו הסוערת לנאום, ואיזנקוט, בהחלטתו לבטל את הפגישה, הגיבו למתקפה המיידית. אבל נתניהו משחק משחק ארוך יותר. הוא אינו נמדד בעיניו על מספר הפגישות שיצליח לקיים השבוע, אלא על האופן שבו ייתפסו יריביו אם ניסיונם להקים ממשלה ייכשל.
השאלה הגדולה היא האם איזנקוט וחבריו מבינים את המלכודת. האם יצליחו לגבש הסכמות ממשיות בטרם הסתירות שביניהם יתפרצו, או שיספקו לנתניהו, במו ידיהם, את חומרי התעמולה של מערכת הבחירות הבאה.
לכן נאומו בכנסת לא היה שגיאה תמוהה. הוא היה הצהרת כוונות פוליטית, גם אם לא זו שנאמרה במפורש.
נתניהו מדבר על אחדות, נערך לבחירות ופועל לכך שיריביו יגיעו אליהן לאחר שייכשלו בניסיון להקים ממשלה.
הוא לא מנהל משא ומתן על ממשלת אחדות. הוא מנהל קמפיין על כישלונה ומכין את הקרקע לבחירות הבאות, שלהבנתו יפעלו לטובתו.