אחרי שהוצאתי את הספר "מבחר הסיפור היהודי - 800 סיפורי חסידים וצדיקים" נשאלתי פעמים אחדות מהו הסיפור החסידי שנוגע לליבי במיוחד. ללא התלבטות, זה הסיפור:
כשרבי ישראל בעל שם טוב, הבעש"ט, היה רואה שפורענות מתרגשת ובאה על ישראל, היה הולך למקום אחד ביער, מדליק אש, אומר תפילה - ונס היה מתרחש והגזירה היתה מתבטלת.
לימים, כשהיה תלמידו, המגיד ממֶזריץ', צריך לבקש רחמים על ישראל, היה הולך לאותו מקום ביער ואומר: ריבונו של עולם, איני יודע כיצד מדליקים את האש אבל יכול אני לומר את התפילה - והנס היה מתרחש.
כעבור זמן היה רבי משה לייב מסאסוֹב הולך אף הוא לאותו מקום כדי להושיע את עמו ואומר: איני יודע כיצד מדליקים את האש, איני יודע את התפילה אבל אני יכול למצוא את המקום וצריך שיהא די בכך - והגזירה היתה מתבטלת.
וכשהגיע זמנו של רבי ישראל מרוּז'ין לבטל רוע גזירה, יושב היה בכורסתו בביתו, מרים את עיניו למעלה ואומר: איני יודע למצוא את המקום ביער, גם לא להדליק את האש ואף איני יודע את התפילה. יודע אני רק לספר סיפור זה, וצריך שיהיה די בכך. ודי היה בכך לבטל את הפורענות.
דור מספר לדור
יש סיפורים הדומים לגחלת לוחשת: גם כשהאש כבר כבתה, די בנשיפה קלה כדי להצית שוב את הלהבה. כך הוא הסיפור הזה על שרשרת הדורות החסידית, מהבעש"ט ועד לרבי ישראל מרוּז'ין. זהו סיפורו של החוט המשולש (והמרובע) שלא יינתק.
אפשר לראות בסיפור מעין תקציר בן ארבע תחנות, בשורות מעטות, של אלפיים שנות היסטוריה יהודית. מעם ששמע קולות במעמד הר סיני הפכנו לעם הספר והזיכרון. למדנו לשרוד את לילות הגלות הארוכים לא משום שידענו להוריד אש משמיים אלא משום שהשכלנו לנצור את הסיפור.
הסבים מספרים לנכדים על יציאת מצרים. האם מספרת לבתה על סבתא שהדליקה נרות שבת בפולין או במרוקו. הנכד מספר לילדיו על סבא ששרד את השואה - והשרשרת נמשכת (ובתקווה שהילדים והנכדים יתנתקו מעת לעת מהמסכים).
היהדות: שיחה בין הדורות
הרב יונתן זקס זצ"ל כתב על ההבדל שבין "היסטוריה" ל"זיכרון": היסטוריה היא כתיבה מדעית על העבר. הזיכרון הוא הפיכת העבר לחלק מהזהות בהווה. היהדות היא "שיחה בין הדורות". אנו איננו רק יורשי העבר, אנחנו גם שליחיו לעתיד. כול יהודי מקבל סיפור ומוסר אותו הלאה. שונה, מעודכן אך עדיין אותו סיפור.
במובן הזה, היהדות דומה לנהר: המים מתחלפים, הגדות משתנות, זרימות חדשות מצטרפות אך הנהר נשאר אותו נהר, ואולי אפילו יותר מזה: הוא נהיה עמוק יותר דווקא משום שהוא זוכר כול מי שחלף בו.
תובנה זו מתכתבת עם המשנה הראשונה במסכת אבות: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע." ומכאן ואילך, המשך הרשימה. זו אינה רק רשימת דורות, זו תמונת משפחה. התורה אינה עוברת כמו מסמך משרדי אלא כמו לפיד במירוץ שליחים כשכול דור מוסר אותו לדור הבא.
יפתח בדורו כשמואל בדורו
תובנה נוספת העולה מהסיפור היא הסובלנות כלפי מגבלותיו של כול דור. לכול דור שפה, אתגרים וכלים משלו. חז"ל ביטאו זאת בתלמוד במשפט: "יפתח בדורו כשמואל בדורו" (ראש השנה כה ע"ב). לא כול דור זוכה למנהיגים ענקיים אבל כול דור זוכה למנהיגים המתאימים לו.
בעולם של היום, הפער הבינדורי נראה לעיתים כתהום בלתי ניתנת לגישור בין הורים שחיו בעולם של "ספרים ויערות" לילדים שחיים בעולם של "מסכים ורשתות". הסיפור מציע מודל של חמלה: אל תמדדו את הדור הבא בכלים של הדור הקודם.
אני מוצא בסיפור אופטימיות רבה: הוא משדר שאפשר לאבד הרבה ועדיין להישאר מי שאנחנו. לא האש הצילה את ישראל. לא המקום ביער. אפילו לא התפילה. מה שהציל הוא הרצף, הידיעה שאנחנו חולייה בשרשרת ארוכה שהחלה לפני אלפי שנים, שהמנגינה נמשכת ואותה אי אפשר להפסיק.
זהו סיפור על מה שנשאר, לא על מה שאבד.
הכותב הוא מעורכי הדין הבכירים בישראל לדיני משפחה וירושה. הוציא באחרונה את ספרו ה-20 "לאניות דעתי" - קובץ מאמרים על פוליטיקה, יהדות, חגי ישראל, הומור ומשפט. מספריו הקודמים: "מסביב לשולחן" על פרשות השבוע ו"מבחר הסיפור החסידי".