"האישה מתגעגעת לבעל שהיה קודם". במשפט הזה מתארת הרבנית נעמה פרל את אחד הקשיים הכואבים בחיים לצד אדם המתמודד עם פציעה נפשית. הבעל נמצא בבית, ממשיך לעבוד וללמד, אבל יש רגעים שבהם אינו מסוגל להקשיב, לשוחח או להיות נוכח כפי שהיה בעבר.
בשיחה אישית עם ד"ר חנה קטן בערוץ 7 היא מספרת על הפציעה השקופה של בעלה, הרב מנחם פרל, בעקבות עבודתו במחנה שורה לאחר מתקפת 7 באוקטובר, ועל ההתמודדות המשפחתית שנמשכת גם כשהחיים כלפי חוץ נראים רגילים.
הכול החל בימים שלאחר המתקפה. הרב מנחם התקשה להישאר בבית לנוכח האסון. "אני חייב לעשות משהו, אני חייב לעזור, אני לא יכול לשבת ככה בבית", אמר לרעייתו. כשנודע לו שבמחנה שורה זקוקים לעובדים, התייצב במקום והחל לסייע במשימה הקשה. בתחילה, מספרת נעמה, שררה בקרב אנשי הצוות תחושת שליחות גדולה. בשבתות הם קיימו סעודות משותפות, שרו וחיזקו זה את זה. אלא שככל שחלפו החודשים, החשיפה היומיומית למראות הקשים החלה לתת את אותותיה.
בבית הוא כמעט לא סיפר על מה שראה. נעמה שמעה רק חלקי דברים, ולא הבינה עד כמה עמוקה הפגיעה. לאחר כמה חודשים עזב את שורה וחזר לשגרה, אך משהו השתנה. "זה שאומרים פציעה שקופה, זה לא רק שקוף בעיני אחרים, זה גם שקוף בעיני עצמו, זה שקוף בעיני המשפחה הקרובה", היא מסבירה. לדבריה, בני המשפחה הבחינו בקושי, אך רק בהמשך הצליחו לקשור אותו למה שחווה במחנה.
כדי להמחיש את הפציעה היא מתארת אדם שיושב שעות מול הים, מתבונן בגלים וחוזר לישון כשמראות החוף עדיין מלווים אותו. בעלה, לעומת זאת, הלך לישון מדי ערב לאחר שטיפל בגופות ובחלקי גופות, ונחשף שוב ושוב לצער עצום. "כל כך הרבה צער, חלקם הוא הכיר", היא אומרת. את הכוחות הנדרשים ממנו כיום כדי לקום, לעבוד ולהמשיך בחייו היא מתארת כגבורה יומיומית.
אלא שגם בני המשפחה משלמים מחיר. נעמה מספרת כי לפני יום הכיפורים חוותה בעצמה יום של ייאוש עמוק. היא, שתמיד ראתה בעצמה אישה שמחה, מצאה את עצמה במקום שבו אין חשק לקום או לעשות דבר. "זה מקום שאתה לא רואה את האור של הקדוש ברוך הוא", היא מתארת. יום הכיפורים סייע לה לצאת מאותה תחושה, ובעקבותיה החליטה שעליה לדאוג באופן פעיל גם לכוחותיה שלה.
היא החלה לפנות זמן למפגשים עם חברות, לסדנאות ולדברים שמשמחים אותה. בין היתר התחילה ללמוד פסנתר, חלום שתכננה לדחות לפנסיה. בהמשך הצטרפה לנסיעה לחו"ל במסגרת עמותת "אמא לוויה", המסייעת לאימהות של פצועים בגוף ובנפש. בתחילה לא רצתה לעזוב את הבית, אך לאחר המשבר הבינה עד כמה היא זקוקה להפוגה. לדבריה, המפגש עם נשים המתמודדות עם מציאות דומה החזיר לה כוחות להתמודד.
במקביל, הרב מנחם ממשיך בעבודתו במכון צומת, מוסר שיעורים ומשמש שליח ציבור במבוא חורון. נעמה מספרת שלעתים הוא מתקשה אפילו לצאת מהבית לקראת שיעור. היא מעודדת אותו ומציעה ללוות אותו, וכשהוא מגיע ומתחיל ללמד, הלימוד והשאלות של המשתתפים מעניקים לו כוחות מחודשים.
ההתמודדות המורכבת ביותר מתרחשת לעתים דווקא ברגעים הקטנים בבית. בעבר נהגה נעמה להתייעץ עם בעלה כמעט בכל נושא, לרבות עניינים הקשורים לילדים. כיום יש פעמים שבהן הוא אומר שאינו מסוגל להקשיב או לדון בנושא. "אני שומרת על עצמי לא להיפגע", היא מספרת. "באותו רגע אני אומרת: הוא פצוע". לעתים, כעבור עשרים דקות או חצי שעה, הוא חוזר אליה ומתנצל.
"תמיד אנחנו צריכות לזכור שזה גלים. לפעמים זה למעלה, ולפעמים זה למטה", היא אומרת. לדבריה, צריך ללמוד לזהות את הזמנים שבהם בן הזוג מסוגל לשוחח ולהיות קרוב, ובזמנים אחרים לאפשר לו לנוח ולהתמודד. היא מדגישה כי פציעה נפשית היא פציעה לכל דבר, גם אם החברה מתקשה לראות אותה, וכי גם בת הזוג זקוקה לאוזן קשבת ולמקום שבו תוכל לשתף בכאב שלה.
לקראת סיום השיחה מציעה נעמה לנשים לרשום את הדברים שמשמחים אותן לצד הדברים שמכבידים עליהן, ולפנות זמן קבוע לפעילויות שמעניקות כוח. היא עצמה החליטה לפגוש את נכדיה בתדירות גבוהה יותר, אף שהם גרים רחוק. לצד זאת היא מבקשת לראות גם את המאמצים הקטנים של בן הזוג הפצוע: לפעמים עצם הקימה מהמיטה או הניסיון לנהל שיחה דורשים ממנו כוחות עצומים.
אחת ההחלטות שקיבלה הייתה לשפץ את חדר השינה שלה ושל בעלה, חלום ישן שהגשימה דווקא בתקופה הזאת. העבודה הייתה קשה, אך מבחינתה הייתה בה גם תקווה להתחדשות. "זה כמו לזרוק לו חבל למטה ולהגיד לו, ולמשוך אותו ולהגיד לו: בוא לאור, בוא, בוא לחיים", היא מספרת. לדבריה, החדר המחודש מוסיף כעת חיים ושמחה לבית.