"מה היה אומר היום יהודי שצעד אל מותו במחנות ההשמדה, אילו היה רואה אותנו עומדים כאן?" בשאלה הזאת פנה יהושע שני, אביו של סרן אורי מרדכי שני הי"ד, למפקדי צה"ל, לחיילים ולמשפחות שכולות שהשתתפו השבוע במסע "עדים במדים" בפולין. "אילו היה רואה את קציני צה"ל, במדים, עטופים בדגל ישראל, עומדים זקופים על האדמה הזאת? בטוחני שהיה אומר שלוש מילים: עם ישראל חי!"
שני ביקש להציב את זיכרון השואה בתוך הסיפור היהודי הרחב. "הסיפור שלנו לא התחיל באושוויץ, לא התחיל ב־48 והוא גם לא התחיל בשבעה באוקטובר", אמר, ותיאר את שרשרת הדורות מאברהם אבינו ועד שיבת ציון.
אל ההיסטוריה של העם חיבר את סיפורו של בנו. אורי, מפקד מחלקה בגולני, יצא בבוקר שמחת תורה להילחם במחבלי חמאס באזור כיסופים. במשך תשע שעות לחם עם חייליו, עד שנפל. "אורי לא זכה לראות את בנו גדל ולא זכה להגשים את כל חלומותיו. אבל הוא ידע היטב בשביל מה הוא נלחם", אמר אביו.
לדבריו, אורי עסק בשאלה מה מניע את האדם בחייו: המימוש העצמי או התרומה לכלל. "אורי בחר בכלל", אמר שני. "הוא בחר במודע להיות חוליה בשרשרת הדורות של עם ישראל".
בהמשך עמד שני על ההבדל שבין רצח היהודים בשואה לנפילת הלוחמים במערכות ישראל. "אלה נרצחו כשהם חסרי מגן, בידי אויב שביקש להשמיד את עמם. ובנינו נפלו כשהם נושאים נשק, לובשים מדי צה"ל ונלחמים כדי שלעולם לא יהיה עוד עם ישראל חסר מגן". הוא הוסיף: "שנאת ישראל לא נעלמה. אבל מה שהשתנה הוא שאנחנו כבר איננו חסרי אונים".
מתוך הכאב פנה אל המשתתפים בקריאה לשאת באחריות שהותירו הנופלים. "הם ציוו לנו להיות ראויים למסירות נפשם בחיינו", אמר. "להיות עם חזק, מאוחד, מאמין בצדקת דרכו, שאינו מתנצל על זכותו לחיות בארצו ואינו מפקיד את גורלו בידי אחרים".
"אני עומד כאן היום כאב שכול; חבריי לשכול יעידו עד כמה הגעגוע צורב בכל שעה. אבל אני עומד כאן גם כאב גאה", הוסיף. לקראת סיום פנה ישירות ללובשי המדים: "אתם התשובה שלנו לאושוויץ. אתם התשובה שלנו לשבעה באוקטובר. ואתם ההבטחה שלנו לדורות הבאים".
לאחר שובו, ביום שישי, שלח שני לחבריו למסע סרטון מרחבת מערת המכפלה בחברון. יום קודם לכן עמד עמם באושוויץ־בירקנאו, וכעת עמד במקום שתיאר כ"מקום שבו הכל התחיל". את החיבור בין התחנות חתם במילים: "אנחנו לא רק עדים על העבר, אנחנו נושאים על כתפינו את האחריות לעתיד".