בעת שהחברה הישראלית מתמודדת עם השלכות מלחמת "חרבות ברזל", מחלוקות פנימיות וטלטלות חברתיות וערכיות, רואה אור ספרו החדש של ד"ר חיים שיין, "פניני חיים - יהדות מול אתגרי הזמן".
הספר מבקש להציע תשובות לשאלות היסוד של הקיום היהודי והישראלי, מתוך עולמות ההלכה, המחשבה היהודית והמסורת בת אלפי השנים.
כבר בפתח ההקדמה מציג שיין תמונת מצב נוקבת: "בעת שדברים אלה נכתבים החברה הישראלית שסועה ומקוטבת. שיאו של משבר שנמשך לאורך שנים", שהועצם בידי גורמים פוליטיים, משפטיים, אקדמיים ותקשורתיים. הוא מותח ביקורת חריפה על מוסדות המדינה ומוסיף לתמונה גם "מערכת חינוך שאיבדה כיוון ערכי ומערכת אכיפת חוק בעיתית".
מלחמת "חרבות ברזל", על מחירה האנושי, החברתי והכלכלי הכבד, מעניקה לשאלות אלה משמעות מיוחדת. לנוכח הקורבנות, הפצועים והעקורים, מבקש שיין לברר מחדש את יסודות הקיום המשותף.
"מי אנחנו? מה משמעות היותנו יהודים? מהו התוכן הערכי להיות מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית?" הוא שואל, ומוסיף: "האם ככל הגויים בית ישראל, או שיש לנו כעם אחד, ברית ייעוד וברית גורל משותפים?".
שאלות אלה עומדות בלב כ"ב פרקי הספר, שבהם מבקש המחבר להתמודד עם אתגרי התקופה באמצעות ההלכה ומחשבת היהדות.
שיין רואה בשיבת העם היהודי לארצו לאחר אלפי שנות גלות התגשמות של חזון נבואי, אך מדגיש כי התהליך הלאומי טרם הושלם. "חזרנו, התקבצנו, הוטב לנו, והתעצמנו מאבותינו", הוא כותב, ומבהיר: "כעת מגיע שלב נוסף במהלך הגאולי, שמשמעותו העצמת הזהות היהודית שלנו למען חיינו וחיי הדורות הבאים, בארץ אבותינו".
אחד הצירים המרכזיים בספר הוא המפגש המורכב בין היהדות למודרנה. ההתפתחות המדעית, המהפכה הטכנולוגית והעמדת האדם במרכז ההוויה הציבו אתגרים בפני האמונה והמסורת. אולם שיין מסרב לראות בכך איום בלבד. "מתוך מבט אמוני ביקשנו בספר זה, לא להשפיל מבט אל מול המודרנה ושלוחותיה", הוא מסביר, אלא לגלות מתוך המשברים והספקות הזדמנות להתחדשות רוחנית.
"היהדות אינה נדרשת להתנצל על קיומה או להתכנס בפינות נסתרות, היא נקראת להוביל", מדגיש שיין. לדבריו, התורה אינה אמורה להישאר בין כותלי בית המדרש בלבד, אלא להיות "נשמת אפה של חברה מתוקנת, הנשענת על אדני מוסר, תרבות, חמלה ובעיקר קדושת החיים".
גם ייעודו של עם ישראל כ"אור לגויים" מקבל בספר משמעות רחבה. "איננה ביטוי להתבדלות, אלא שליחות עמוקה שיש במהותה אחריות לתיקון עולם", כותב שיין על שליחות היהדות.
בסיום ההקדמה מציג המחבר חזון אופטימי, הנשען על דברי הנביא ישעיהו: "קומי אורי כי בא אורך". הוא קורא ליהדות "לא להסתגר אלא לקום, להתקבץ, להאיר, ולהיות מגדלור של משמעות וחזון עבור עם ישראל והאנושות כולה".