השבעת הכנסת היא יום חג לדמוקרטיה הישראלית. אלא שהפעם, עוד בטרם התפזרו האורחים ובני המשפחות, הגיע הרגע שהמחיש עד כמה רחוקה הדרך בין הצהרת הנאמנות של נבחרי הציבור לבין יחסם למדינה שאותה הם אמורים לייצג.
חברי הכנסת הערבים קמו, בזה אחר זה, והצהירו "מתחייב אני". הם התחייבו למלא את שליחותם הפרלמנטרית במסגרת הכנסת, מוסד הריבונות של מדינת ישראל. דקות לאחר מכן, כאשר נשמעה "התקווה", בחרו חלקם לקום ולצאת מהאולם. לא מחאה ספונטנית, לא טעות בפרוטוקול ולא אי-הבנה. מחווה פוליטית מחושבת, שנעשתה לעיני נשיא המדינה, ראש הממשלה, נשיא בית המשפט העליון ויו"ר הכנסת.
מנסור עבאס בחר להישאר ולעמוד. ההבחנה הזאת חשובה, משום שהיא מוכיחה שגם בתוך ההנהגה הפוליטית הערבית קיימות דרכי התנהלות שונות. אבל התמונה הכוללת נותרה מטרידה.
האם באמת מדובר רק בהמנון? האם מדובר רק בסירוב להזדהות עם סמל לאומי יהודי? או שמא מדובר בתפיסת עולם רחבה יותר, הרואה בהשתתפות במוסדות המדינה אמצעי להשגת כוח, תקציבים והשפעה, בלי לקבל את עצם זכותה של המדינה להגדיר את זהותה הלאומית?
זאת השאלה שהחברה הישראלית, בעיקר אלו בשמאל הפוליטי, צריכה להפסיק לברוח ממנה.
בתנועה האיסלאמיסטית הפוליטית קיימת תפיסה שאינה רואה בהשתלבות בחברה הישראלית יעד סופי. היא רואה בה שלב בדרך לשינוי הסדר הקיים. הדרך אינה בהכרח דרך החרב. היא עוברת גם דרך הפוליטיקה, מוסדות הציבור, מערכת החינוך, ההשפעה הדתית והמאבק על התודעה. לצד אלה פועלים גם ארגונים קיצוניים שבוחרים בטרור ובאלימות.
אין מדובר בהמצאה ישראלית. מדובר בזרמים אידיאולוגיים מוכרים בעולם האסלאמיסטי, המציגים את המאבק בישראל כחלק ממאבק דתי ולאומי רחב יותר. יש מי שמבקשים להשיג את מטרתם באמצעות אלימות, ויש מי שמעדיפים את הדרך הארוכה, הסבלנית והמתוחכמת יותר. בשני המקרים, המטרה אינה בהכרח דו-קיום במסגרת מדינה יהודית ודמוקרטית.
כאן בדיוק נדרשת הבחנה בין אזרחות לבין אסטרטגיה פוליטית. לא כל אזרח ערבי מחזיק בתפיסות האלה, אבל גם אין להתעלם מהעובדה שלזרמים הללו יש נציגים, מטיפים, פעילים ומוסדות בעלי השפעה. השאלה היא מדוע החברה הערבית ומנהיגותה אינן מציבות מולם קו ברור וחד-משמעי?
הבעיה אינה מסתיימת בכנסת. בישראל התפתחה מציאות שבה חלקים מהחברה הערבית חיים במתח מתמשך עם מוסדות המדינה, החוק והסדר הציבורי. הפשיעה המאורגנת, גביית דמי החסות, סחיטת קבלנים ובעלי עסקים, גניבת ציוד מאתרי בנייה והפגיעה ברכוש הציבורי והפרטי אינן עוד תופעות שוליות שאפשר להסתפק בגינוין מן השפה ולחוץ.
אבל יש תופעה נוספת, מטרידה לא פחות, שמחייבת התייחסות ישירה. לא מדובר רק בפשיעה המאורגנת, בפרוטקשן, בגניבת ציוד מאתרי בנייה או בסחיטת קבלנים. מדובר בנורמה שהתפתחה בחוגים מסוימים והפכה את הפגיעה המכוונת ברכוש ובתשתיות של הזולת למעין הישג אישי וחברתי.קבלנים ופועלים מספרים, לעיתים בגאווה וללא שמץ של בושה, כיצד חיבלו במכוון בפרויקטים שבהם עבדו: חיווט חשמלי שגוי, סתימת צינורות ביוב, פגיעה במערכות המבנה והשארת ליקויים מכוונים שיתגלו רק לאחר מסירת העבודה.
זו כבר אינה רק בעיה של אכיפת חוק. זו בעיה של חינוך, של תרבות ושל מערכת ערכים. הנקודה החמורה אינה מסתכמת בנזק הכספי או בסכנה הבטיחותית. היא נמצאת במשמעות החברתית שניתנת למעשה. כאשר אדם חוזר לביתו ומספר בגאווה כיצד הצליח לחבל בפרויקט שבו עבד, הילדים שומעים, הצעירים לומדים, והדור הבא מתבקש לא רק לחקות את קודמיו אלא להתעלות עליהם. כך הופכת העבריינות, במקום להיות מקור לבושה, למבחן של תחכום, תעוזה ומעמד חברתי.
כך, גם היחס למוסדות המדינה מחייב בירור. הונאת הביטוח הלאומי, דיווחי שווא, התחמקות מתשלום מסים, זיוף מסמכים והונאת מעסיקים הן עבירות פליליות, ולא מאפיין של לאום או דת. אולם כאשר תופעות כאלה מתרכזות ברשתות עברייניות ובמוקדי פעילות מסוימים, אין להסתיר את הבעיה מאחורי שיח פוליטיקלי קורקט. יש לחקור, לחשוף ובמקרים המוכחים בבית המשפט - להעניש בחומרה.
הנהגת הציבור הערבי אינה יכולה לדרוש מהמדינה תקציבים, שוויון, ייצוג, השפעה וכוח פוליטי, ובמקביל להסתפק בשתיקה כאשר מוסדותיה מותקפים, כאשר ארגוני פשיעה מטילים אימה על תושבים וכאשר קולות קיצוניים מערערים על עצם הלגיטימיות של המדינה.
לנבחרי הציבור הערבים יש השפעה על הציבור שהם מייצגים. במקרים רבים, השפעתם חורגת בהרבה מגבולות המליאה ומגיעה לרשויות המקומיות, למנהיגות הדתית, למוסדות החינוך ולמרקם החברתי. דווקא משום כך, האחריות המוטלת עליהם גדולה. הם אינם יכולים להסתפק בהצהרות כלליות על דו-קיום, בשעה שהם נמנעים מהתמודדות עם תופעות המערערות את יסודותיו.
החברה היהודית צריכה להפסיק להתבלבל בין סובלנות לבין חולשה. מדינה דמוקרטית חייבת להגן על זכויות המיעוטים שלה, אך אין פירוש הדבר שהיא צריכה לעצום עיניים מול מי שמנצלים את חירויותיה כדי לפגוע בה. חופש הביטוי אינו חסינות מהתמודדות ציבורית. השתתפות פוליטית אינה תעודת הכשר לכל עמדה. ואזרחות אינה מסלול עוקף נאמנות לחוק.
בסופו של יום, אין דרישה מאזרח ערבי לשיר את "התקווה". גם אין דרישה ממנו לוותר על זהותו, דתו או תרבותו. אבל יש דרישה לגיטימית אחת, שאסור למדינה להתנצל עליה: להכיר במדינת ישראל, לכבד את ריבונותה, לקיים את חוקיה ולהפסיק לשחק משחק כפול.
ביום השבעת הכנסת, חברי הכנסת הערבים אמרו "מתחייב אני". הגיע הזמן שהציבור הישראלי ידרוש מהם להבהיר למה בדיוק התחייבו.
כי מי שמבקש להיות שותף בהנהגת המדינה, אך אינו מוכן להכיר בזהותה ובסמליה, אינו יכול לצפות שהציבור יקבל את התנהלותו כאילו מדובר בעוד מחלוקת פוליטית רגילה.
הדמוקרטיה הישראלית אינה אמורה להיות כספומט למי שמבקש ליהנות מפירותיה, ובו בזמן להפנות לה את הגב.