יש תמונות שראוי לתלות בכניסה ללשכתו של כל מנהיג בישראל. באוהל קטן מול משכן הכנסת, בלילה ירושלמי קר, יושבים שלושה לוחמים.
ח"כ אלישע מדן, שאיבד את שתי רגליו בעזה; ח"כ איתמר איתם, שנפצע אף הוא במלחמה; וארי שפיץ, שאיבד את שתי רגליו ואחת מידיו. לצידם דגל ישראל ושלט שעליו מילה אחת. אחדות!
אינם מבקשים דבר לעצמם. הם כבר נתנו למדינה כמעט את כל מה שאדם יכול לתת לה. עכשיו הם דורשים ממנהיגיה לוותר על משהו קטן בהרבה. על האגו, על הכבוד, על משקעי העבר ועל השאיפה לעמוד בראש.
כמה גדולה התמונה הזאת. כמה קטנה לעומתה הפוליטיקה הישראלית. לפני כשלושת אלפים שנה התפלגה ממלכת ישראל. רחבעם וירבעם לא השכילו לשמור על אחדותה של הממלכה שהורישו להם דוד ושלמה. במקום ממלכה אחת קמו שתיים, מסוכסכות ומוחלשות. לימים גלתה ממלכת ישראל ולאחריה חרבה ממלכת יהודה.
חז"ל היטיבו לרדת לשורש הטרגדיה. הקב"ה מציע לירבעם לחזור בו ומבטיח לו כי הוא, ירבעם ודוד בן ישי יטיילו יחד בגן עדן. ומה שואל ירבעם? "מי בראש?" משנענה ע"י האל כי בן ישי בראש, הוא משיב "אי הכי, לא בעינא". אם כך, אינני רוצה.
אפילו גן עדן אינו שווה בעיניו אם מישהו אחר עומד בראש. כמה עברית עכשווית יש בארמית העתיקה הזאת.
מאות שנים לאחר מכן שבה ההיסטוריה היהודית על עצמה. צאצאיהם של החשמונאים, שהצליחו להקים ממלכה יהודית עצמאית כנגד כל הסיכויים, נלחמו איש באחיו. הורקנוס ואריסטובולוס. אחים. יהודים. ביקשו כל אחד לעצמו את המלוכה ואף פנו לשם כך לפומפיוס, המצביא הרומי. המאבק הוכרע. לא הורקנוס ולא אריסטובולוס ניצחו בו. רומא ניצחה. הריבונות היהודית אבדה.
כעבור יותר ממאה שנה, בעוד גייסות רומא צרים על ירושלים, מספרים לנו חז"ל כיצד שרפו יהודים במו ידיהם את אוצרות המזון של העיר הנצורה. אויביהם עמדו מחוץ לחומות, והם עסקו בהכרעת יריביהם המדומיינים מבית.
אלפיים שנות גלות היו צריכות להספיק לנו כדי להפנים את הלקח. אבל ההיסטוריה שלנו מלמדת גם את ההפך. במאי 1967 רעדה מדינת ישראל מפחד. צבאות ערב נערכו למלחמה, בתי החולים נערכו לקליטת אלפי נפגעים, והוכשרו שטחים לקבורה המונית. סכנה קיומית ריחפה מעל המדינה הצעירה.
לוי אשכול ומנחם בגין נשאו על גבם עשרות שנים של יריבות אידיאולוגית ופוליטית קשה. ובכל זאת, בגין נכנס לממשלה בראשות אשכול כשר ללא תיק, ואשכול ויתר על תיק הביטחון לטובת משה דיין. איש מהם לא נדרש לוותר על אמונתו. שניהם נדרשו להתעלות מעל עצמם.
הקמת ממשלת ליכוד לאומי, שנשענה על 111 חברי כנסת, חוללה תמורה עמוקה באווירה הציבורית ובאמון בהנהגה. כעבור ימים אחדים השיגה ישראל את אחד הניצחונות הגדולים בתולדותיה. ממשלת הליכוד הלאומי החזיקה מעמד יותר משלוש שנים.
גם ב 1984, לנוכח תיקו פוליטי, משבר כלכלי עמוק ואינפלציה משתוללת, ידעו שמעון פרס ויצחק שמיר להניח בצד את יריבותם, להתחלק בשלטון ולעמוד בהסכם הרוטציה. מדינת ישראל הרוויחה מכך הרבה יותר מששניהם הפסידו.
וכך גם בשבעה באוקטובר. בשעות שבהן נדמה היה כי עולמנו קורס, קם העם הישראלי במלוא תפארתו. ימין ושמאל, דתיים וחילונים, בני קיבוצים ומתנחלים. איש לא שאל את חברו לנשק למי הצביע. איש לא התנה את יציאתו לקרב בזהותו הפוליטית של מפקדו. הם נלחמו יחד, הצילו חיים יחד, נפצעו יחד ונפלו יחד.
העם הזה יודע להתאחד. מנהיגיו הפוליטיים חייבים ללמוד ממנו.
ישראל ניצבת היום בפני אחת ההכרעות האסטרטגיות החשובות בתולדותיה. המערכה מול איראן רחוקה מהכרעה. האפשרות שמשטר בטהראן, החותר להשמדתה של ישראל, יגיע לנשק גרעיני אינה עוד איום תיאורטי שאפשר לדחות את הטיפול בו לדור הבא. חלון ההזדמנויות המדיני עלול להיסגר, וייתכן שנדרש לקבל החלטות הרות גורל גם ללא השתתפותה של ארצות הברית, ואולי כבר בימים הקרובים.
ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה שבעה באוקטובר גרעיני.
בשנים הקרובות נדרש לעוצמה צבאית, לתבונה מדינית, לנחישות, לכושר עמידה ולנכונות לשאת במחירים כבדים. מעל לכל נדרש ללכידות לאומית ולאמון עמוק בין העם להנהגתו.
ובמה עסוקים מנהיגינו? מי בראש, מי שני ברוטציה, מי יפסול את מי, מי יישב עם מי ומי יזכה בעוד כמה מנדטים בסיבוב הבחירות הבא.
שלושת אלפים שנה חלפו, ואותה שאלה הרת אסון ששאל ירבעם עדיין מהדהדת במסדרונות השלטון.
מי בראש? מנהיגי ישראל, הקשיבו ללוחמים. הקשיבו להיסטוריה של עמכם ולקריאתו של ירמיהו הנביא, "והסרו ערלות לבבכם". היו יהודים. התעלו לגודל השעה. גלו ולו מקצת מגדלות הנפש שאתם תובעים מבנינו בשעה שאתם שולחים אותם לקרב.
אין אתם נדרשים לוותר על השקפת עולמכם, אלא להעמיד את הבטחת קיומה של מדינת ישראל בראש סדר העדיפויות שלכם. במקום לעסוק בשאלה מי יעמוד בראש, הפעילו את הראש והקשיבו ללב היהודי.