הרב יוסי שטרן רואה את תלמידיו ובוגריו משתלבים בצבא, בחינוך, במשפט ובתרבות. דווקא במוקדי ההכרעה הציבוריים, הוא מרגיש שקולם אינו נשמע מספיק.
בשיחה עם דביר עמר בפודקאסט ערוץ 7 קורא ראש ישיבת ההסדר בעכו לציבור הזה להתארגן ולתת ביטוי לדרך התורנית והלאומית שעליה גדל.
"יש הרבה יהדות ארץ־ישראלית, מה שהעולם קורא ציונות דתית, שאין לה היום ביטוי פוליטי", הוא אומר. החלוקה לגושים והתיוגים הפנימיים שבין חרד"לים לליברלים מצמצמים בעיניו עולם רחב הרבה יותר. "זה מקטין את הדבר האמיתי, הגדול שצומח".
השינוי שהוא מבקש מתחיל קרוב לבית: בוועד ההורים, בבית הספר וברשות המקומית. משם, הוא סבור, צריך להגיע גם למקומות שבהם ממנים אנשים, קובעים מדיניות ומחלקים תקציבים. "למה שקראתם קודם רוב דומם, אני קורא רוב מכריע".
כדוגמה לדמות המחברת בין העולמות הוא מזכיר את ראש עיריית שדרות אלון דוידי: אדם שצמח בעולם הישיבות, פועל בפריפריה ומסוגל לפגוש ציבורים שונים. הרב שטרן מציין שדוידי אינו מעוניין בכך, אך רואה בחיבור הזה כיוון להנהגה.
גם ההתמודדות על תפקיד יו"ר הכנסת מעוררת אצלו שאלה: מדוע אנשים שגדלו באותם בתי מדרש ובאותה תנועת נוער מוצאים את עצמם משני צדי המתרס? בעיניו, דווקא התפקיד הממלכתי ממחיש את הצורך בדרך משותפת.
את היסודות לדרך הזאת הוא מניח כבר שנים בעכו. הרב שטרן גדל בשבי שומרון, למד בישיבת מעלות ובהמשך חי ולימד באלון מורה. המעבר לגליל נולד מהרצון להביא את התורה אל ציבור רחב, וגם להקשיב לו. "להרים את רוח העם, אבל לתת לרוח העם גם לפעול עלינו".
לדבריו, כשהגיעה הישיבה לעכו לפני כ־25 שנה, היא פגשה עיר המתמודדת עם משבר בזהותה היהודית. "מהיום הראשון שהגענו התחלנו בפעילות שקטה, לא נגד הערבים, אבל פעילות של חיזוק הזהות היהודית".
מאז תלמידי הישיבה לומדים בחברותות עם תלמידים בחטיבות הביניים הממלכתיות, מארחים סטודנטים שאינם דתיים ופועלים בשכונות. המפגש משנה גם אותם: צעירים שמגיעים מאזור המרכז פוגשים מציאות חברתית אחרת ולומדים לקבל אחריות בתוכה.
"פעם חשבתי שיש בעיה כפולה, גם הדמוגרפיה וגם הפריפריה. היום אני מבין שדווקא הפריפריה היא ההתחלה של הפתרון". במסורתיות המקומית הוא מזהה אפשרות לחיבור בין חלקים בעם, ומבקש להעמיק את זיקתה לתוכן התורני.
לצד הישיבה הוקמה מדרשת תכלית לבנות, ובהמשך נפתחה שלוחה בשלומי. הקמתה בגבול הצפון נולדה מתוך כאב על פינוי היישובים במלחמה ורצון לחזק את החיים במקום. כעת עוסקת הישיבה גם בבניית קהילה שתאפשר לצעירים להישאר בעכו ולהקים בה את ביתם.
המלחמה העמידה גם את בית המדרש במבחן. רבנים, אנשי צוות ותלמידים נקראו למילואים, והמחזורים הצעירים נותרו לעיתים בלי הבוגרים המלווים אותם. כשחזרו הלוחמים, הצוות נדרש לסייע בחזרה ללימוד ולתת מענה גם למי שנזקקו לסיוע נפשי.
בתוך ההתמודדות גילה הרב שטרן מחדש את תלמידיו. "יש לנו דור שטעינו בו. חשבנו שזה דור של טלפונים". כשנותנים להם אחריות ממשית ומשימה הנוגעת בהם, הוא אומר, הם נענים לה.
הישיבה איבדה במלחמה את נועם איתן, שנפל בקרב בג'באליה. הרב שטרן זוכר תלמיד עדין נפש ויוצר מוזיקה, שביקש לחבר את יצירתו לתורה ובהמשך נאבק להעלות את הפרופיל כדי לשרת כלוחם. אולם הכנסים בישיבה נקרא לזכרו "דרכי נועם". סיפורו מלווה את החינוך בישיבה: "לא הולכים לאנשים על הראש, אלא נוגעים בלב".
כך ניגשו גם לסוגיית הטלפונים בבית המדרש. במקום להסתפק בהוראה, קיימו דיונים ויום עיון, ובהמשך נערכה הצבעה חשאית. יותר מ־70 אחוזים תמכו בהוצאת הטלפונים לחלוטין. לדברי הרב שטרן, ההחלטה נשמרת גם במחזור החדש.
"אי אפשר להכניס גמרא ותורה עם טלפון, כי תורה זה לא ידע, זו התקשרות". ההכרעה המשותפת הייתה עבורו גם שיעור בקהילה: לדון, להחליט ולשאת באחריות.
לקראת סיום הוא מבקש מהמחנכים לתת אמון גם בתלמידים שלא תכננו מסלול ישיבתי ארוך. לדבריו, יותר ממחצית מתלמידי הישיבה לא חשבו בתחילה ללמוד בהסדר, ובהמשך גילו שהם מסוגלים ללמוד גמרא ואף לאהוב אותה.
"עוד אמון שתלמידים יכולים ללכת למסלולים ארוכים, להיבנות מזה, ואחר כך לבנות את המדינה לאור התורה הזאת שיקנו בישיבות ההסדר".