נעמי וייזר אמו של סמר רועי וייזר זל

"הבן שלנו מת איך שהוא חי, בלהגן על אחרים, בלדאוג לאחרים, בלא לחשוב על עצמו". במשפט הזה מסכמת נעמי וייזר את סיפורו של בנה, סמ"ר רועי וייזר ז"ל, שנפל בקרב מול מחבלי חמאס במעבר ארז בשבת שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023.

בשיחה עם ד"ר חנה קטן באולפן ערוץ 7 היא משחזרת את שעות הלחימה האחרונות, מספרת על הילד השובב שהפך למפקד מסור ועל ההחלטה להקים לזכרו בית לחיילים בודדים באפרת.

רועי היה בנה האמצעי, ילד שלא הפסיק לזוז. "רועי מהרגע שהוא נולד היה אקטיבי", היא נזכרת. "יש את האימהות האלה שיושבות בפארק והילדים משחקים, ויש את הילדים האלה שעוד שנייה קופצים מהנדנדה ועוד שנייה קופצים מהגג, ואת צריכה להיות עליהם כל שנייה. זה רועי". לדבריה, אותה סקרנות ואנרגיה ליוו אותו גם בבגרותו. "תמיד רץ, תמיד רוצה לראות מה יש מעבר לקיר ומה הוא יכול לעשות ועם מי הוא יכול לשחק".

רועי גדל באפרת, מוקף בחבורה מגובשת של חברים שהכיר עוד מגיל שלוש. הוא היה המצחיקן של החבורה, אהב ספורט ושיחק במשך שנים בליגת כדורגל, ובהמשך עבר לפוטבול אמריקאי. לצד אלה בלט גם בלימודים. הוא בחר ללמוד משפטים, ערבית ואזרחות, וחלם להיות עורך דין. נעמי מספרת כי כבר אז היה לו חוש צדק מפותח, שבא לידי ביטוי גם ביחסו לילדים אחרים.

למרות האפשרות להמשיך במסלול של עתודה משפטית, רועי החליט ללכת בעקבות אביו ולשרת בגולני. "הוא אמר, אימא, יש מלא גיקים בעולם שיכולים לעשות את זה, וחסר לנו לוחמים, אז אני רוצה להיות לוחם", מספרת נעמי. לאחר שנת לימודים במכינת עצמונה התגייס לגדוד 13, הצטיין בטירונות ונשלח לקורס מפקדי כיתות.

דווקא ההצטיינות בקורס העמידה אותו בפני קושי. הוא רצה לחזור לגדוד כלוחם, אך מפקדיו ייעדו אותו לתפקיד הדרכה. נעמי מספרת כי לקראת סוף הקורס ניסה להפגין התנהגות מרושלת כדי שלא יבחרו בו. "המפקד שלו שם אמר, ראינו ישר דרכו", היא משחזרת. בסופו של דבר מילא את תפקיד ההדרכה בהצלחה, ובהמשך קודם לסמל מחלקה של טירונים.

בתפקיד הזה, לדבריה, התגלה הצד האבהי באישיותו. "הוא ממש הרגיש אבא של החיילים. פתאום השתנה בין לילה, כל האישיות שלו, כל הפריחה". רועי נהג להתקשר לחייליו לפני שבת ובמוצאי שבת, לבדוק שהם מסתדרים ולעזור בבעיות אישיות. כשחזר הביתה וביקש מאמו עוד אוכל, היא הזכירה לו שכבר קנתה לו הרבה. תשובתו הייתה פשוטה: "לא, לא, אימא, אני לא אוכל לבד".

גם סיפורים שלא הכירה התגלו לה רק לאחר נפילתו. במהלך השבעה סיפרה לה אם של תלמיד שהיה חדש בבית הספר כיצד רועי עזר לבנה לתרגם שיעורי בית ודאג להזמין אותו למשחקי כדורגל. נעמי נזכרה במקרה אחר, שבו נקראה לבית הספר לאחר שרועי הסתבך בקטטה. כששאלה מדוע הרביץ, השיב לה: "אימא, ילד בכיתה ד' הרביץ לילד בכיתה א', מה, אני לא אגן עליו?".

עם סיום הכשרת המחלקה הוצעו לרועי תפקידים נוספים, אך הוא התעקש להמשיך עם החיילים שעליהם פיקד. "זה החיילים שלי, אני רוצה להמשיך איתם", אמר, לדברי אמו. המחלקה הוצבה במעבר ארז, סמוך לגבול רצועת עזה, ושם הייתה בבוקר מתקפת חמאס.

בשעה שש וחצי בבוקר התעוררו החיילים לאזעקות ונכנסו למרחבים מוגנים. כשהתברר שמחבלים מנסים לחדור לבסיס, יצא קצין עם ארבעה לוחמים לעמדות הקדמיות והורה לרועי לדאוג לשאר החיילים. רועי הכניס חיילים למרחבים מוגנים, הציב לוחמים בעמדות הגנה והחל להתקשר למפקדיו כדי לדווח על המתרחש.

"אחד מהם אומר לי, הייתי בחופש באילת, פתאום רועי מתקשר אליי, אומר לי, יש מחבלים בבסיס. חשבתי, בדיחה", מספרת נעמי. לדבריה, המפקד הבין במהרה שמדובר באירוע אמיתי, בין היתר משום שרועי לא היה מתקשר אליו בשבת לצורך בדיחה.

בהמשך התקשר הקצין שיצא להילחם ודיווח כי אחד מחייליו נפצע, אחר נעדר וגם הוא עצמו נפצע. הוא ביקש תגבורת. "רועי לא מהסוג ששולח אנשים", אומרת אמו. רועי נכנס לחדר המוגן, שאל מי מוכן להצטרף אליו, ויצא עם שלושה חיילים לסייע לקצין.

לדבריה, הכוח נלחם במשך יותר משעה מול מחבלים שחדרו למתחם. כשאזלה התחמושת והלוחמים הבינו שהאירוע גדול מכפי שחשבו, החליטו לסגת לעבר המרחב המוגן. רועי הוביל את התנועה לאחור, ובמהלך המעבר בין עמדות נורה ונהרג. הקצין שהיה מאחוריו ירה במחבל שפגע בו.

נעמי מספרת כי לאחר הקרב שמעה מהמפקדים כיצד הלחימה אפשרה לחיילים נוספים להיכנס למרחבים מוגנים, וכיצד הדיווחים שהעביר הכוח סייעו בהקמת מחסומים באזור. "הם הצילו בגדול הרבה מעבר למה שאנחנו אפילו יודעים בגבורה שלהם", היא אומרת. "זה מדהים, קבוצה קטנה של ילדים בני 21".

כבר במהלך השבעה החלה המשפחה לחשוב על הנצחה שתמשיך את דרכו של רועי. "התחילו אנשים לבוא ולשאול איפה אנחנו יכולים לתרום כסף, והתחלנו לחשוב מה הוא היה רוצה", מספרת נעמי. הבחירה הייתה להקים באפרת בית לחיילים בודדים, שבו יוכלו להתגורר וליהנות מקהילה תומכת שתדאג להם לארוחות ולשבתות.

לצד הפרויקט הזה נולדה גם מסורת חנוכה משפחתית. רועי, בן למשפחה אמריקאית, אהב דונאטס, ואחייניותיה של נעמי הציעו להנציח אותו באמצעות תמונות של אנשים אוכלים סופגניות ודונאטס ומעלים אותן לרשתות החברתיות. "מה למדנו מהמלחמה הזאת? שכל דקה בחיים זה חשוב", היא אומרת. לדבריה, התמונות והמדבקות לזכרו כבר הגיעו למדינות רבות.

לקראת סיום השיחה נעמי חוזרת לתמונה האחרונה שקיבלה מבנה: שקיעה מעל עזה, שצילם בערב שמחת תורה. "הוא תמיד אמר, יש לי חלום, אני רוצה לגור בדרום, אני רוצה להילחם כדי שהנכדים שלי והילדים שלי יוכלו לגור במקום שהם לא דואגים שיש טילים שנופלים עליהם", היא מספרת. את השיחה היא חותמת בהזמנה לציבור לחפש את שמו של רועי וייזר ברשתות החברתיות ולהצטרף למיזם ההנצחה לקראת חנוכה.