מיקי מילר-איתי איבדה את בעלה הראשון בפיגוע ירי ואת בעלה השני למחלה קשה, אך למרות שני האסונות הצליחה לבנות את חייה מחדש.
כיום היא נשואה בשלישית, חלק ממשפחה מורחבת בת 11 ילדים, ומקדישה את עבודתה המקצועית לסיוע לאלמנות ולילדים שחוו אובדן.
בריאיון לד"ר חנה קטן באולפן ערוץ 7 היא מספרת על ההתמודדות עם השכול, על הקשיים בהקמת משפחה חדשה ועל הדרך שבה הפכה את ניסיונה האישי לשליחות מקצועית.
"אני מדליקה נרות ל-11 ילדים", היא אומרת, ומתארת במשפט אחד את המשפחה הגדולה שנבנתה לאורך השנים.
מיקי הייתה ממקימי היישוב דולב בבנימין, שאליו הגיעה עם בעלה הראשון, יאיר מנדלסון, ושלושת ילדיהם הקטנים. באותם ימים לא היה ביישוב כביש מסודר, והטלפון היחיד שעמד לרשות התושבים היה ציבורי. "זה היה כמו מחנה קיץ, אבל של אנשים מבוגרים", היא נזכרת.
מתוך החיים הפשוטים צמחה קהילה מלוכדת, שבהמשך הקימה גם אולפנה לנערות במצבי סיכון. מיקי הייתה העובדת הסוציאלית הראשונה באולפנה ובהמשך עמדה בראש הצוות הטיפולי.
יאיר, בעלה, היה אב הבית באולפנה, נהג אמבולנס ודמות מוכרת ואהובה ביישוב. "הוא היה אדם אוהב אדם, באמת. היה לו קשר, הוא הצליח ליצור קשר מקטנים ועד גדולים", היא מספרת. אלא שבסמוך לפסח, זמן קצר לאחר מלחמת המפרץ, נקטעו חייהם המשותפים.
מיקי זוכרת היטב את היום שבו הגיעה הבשורה. הבית היה בעיצומן של ההכנות לחג, והיא שהתה עם שלושת ילדיה הקטנים. "הבית כבר לא חמץ ועדיין לא כשר. ממש האמצע הזה, ריח של חומרי ניקיון", היא מתארת. לפתע נשמעו דפיקות בדלת. בחוץ עמדו ראש המועצה דאז פנחס ולרשטיין, רופא היישוב וחברה קרובה. "לא הבנתי למה ערב פסח כל כך הרבה אנשים באים".
הבשורה על הירצחו של יאיר מוטטה באחת את תחושת הביטחון. "כל הביטחון, כל התחושה האופטימית, שבעצם הכול צפוי, הנה אנחנו זוג צעיר, יש לנו ילדים, אנחנו נרשמנו לבנות בית... פתאום ברגע מתרסק". אבל לצד האובדן שלה נאלצה להתמודד גם עם המשימה הקשה של לספר לילדים שאביהם לא ישוב.
התקופה שלאחר מכן הייתה קשה במיוחד. "אני זוכרת ימים שממש נשארתי במיטה", היא מספרת. "אבל אני גם עובדת סוציאלית, אבל גם יש לי ילדים. יש לי ילדים ואני חייבת לקום בשבילם".
כעבור כמה שנים, לאחר תאונות דרכים שעברה ומחלה קשה של בנה הצעיר, הרגישה שאינה יכולה להמשיך לבדה. "הלכתי לשני חברים ואמרתי להם, תקשיבו, זהו, אני לא יכולה, קשה לי לבד. ופשוט פרצתי בבכי". אחת החברות סיפרה לה על אלמן שאשתו נפטרה ממחלה והותירה לו מכתבים שבהם ביקשה שיינשא מחדש. כך הכירה את חיים מילר.
גם המפגש הראשון כמעט הסתיים ללא המשך. חיים היה מבוגר ממנה בשנים רבות, ופער הגילים הפתיע אותה. "הוא ראה את הפנים שלי, והוא אמר, תקשיבי, הכול בסדר, אני הולך הביתה", היא נזכרת. היום היא רואה באותו רגע שיעור חשוב: "הייתי מוותרת על הזדמנות לחיות 16 שנים עם אדם מדהים, ושותף טוב עם מידות, שאני נבניתי בזכות המידות שלו".
השניים נישאו ואיחדו את ילדיהם למשפחה אחת. הדרך לא הייתה פשוטה. הילדים התמודדו עם אובדן הוריהם, עם כללים חדשים ועם הצורך לקבל דמות הורית נוספת. "לפעמים אמרו, גם לי וגם לו, אם את לא תגידי לנו מה לעשות, את לא האימא שלנו, או אמרו לו, אתה לא אבא שלנו", היא מספרת. ובכל זאת, לדבריה, נבנתה משפחה חמה, בתמיכת המשפחות המורחבות.
במהלך שנות הנישואים נולדו למיקי ולחיים שני ילדים נוספים, והם אימצו גם בת שהכירה מעבודתה באולפנת דולב. אלא שלאחר 16 שנים משותפות נפטר חיים ממחלה קשה. "האובדן השני הוא שונה. הוא באמת שונה", היא אומרת. הפעם הגיעה אל השכול כשהיא מוקפת במשפחה גדולה ובניסיון חיים רב יותר.
לאחר ארבע שנות אלמנות נוספות הכירה את ד"ר שמואל איתי, גם הוא אלמן ואב לילדים, ונישאה לו. היא עזבה את ביתה בדולב ועברה לקרני שומרון, שם הצטרפה לגידול ילדיו הצעירים. "הבית שלנו משמש בית לכולם, אני משתדלת להיות אימא לכולם, וסבתא, גם לילדים שבוודאי לא ילדתי", היא מספרת.
ההתמודדות האישית הפכה עם השנים גם לחלק מרכזי בעבודתה המקצועית. מיקי, עובדת סוציאלית ובעלת דוקטורט העוסק בטיפול מודע טראומה בגיל הרך, מטפלת כיום בין היתר באלמנות ובילדיהן. היא מגיעה לבתי משפחות שבהן האם ילדה לאחר נפילת בעלה, מתוך הבנה שקשה לאם צעירה לצאת לטיפול עם ילדים קטנים.
מתוך חוויותיה כתבה גם ספר ילדים בשם "פאזל משפחתי", העוסק בילד שאיבד את אביו ובאפשרות לבנות משפחה חדשה בלי למחוק את זיכרון ההורה שנפטר. "לא יכולתי לכתוב את הספר רק על אובדן, הייתי חייבת להכניס משהו אופטימי לתוך הספר", היא מסבירה.
כיום, לצד עבודתה הטיפולית, היא מלמדת אנשי חינוך כיצד לסייע לילדים שחוו טראומה, ובהם יתומים וילדים שהוריהם משרתים במילואים. את מטרת עבודתה היא מתארת בפשטות: "מנסים לחזק את ההורות שלה, ואת הביטחון של הילד, שהאימא יכולה להמשיך לגדל אותו, ולהחזיק את התקווה. זה מה שאני מתאמצת לעשות".