
אזרחי מדינת ישראל הופתעו מתוצאות בחירות הביניים בארה"ב שגרמו לרפובליקנים לאבד את הרוב בבית הנבחרים, אבל התופעה אינה חדשה, ואינה רק נחלת טראמפ.
היא חזרה על עצמה ב90% מבחירות הביניים לחברי הקונגרס בכמאה השנים האחרונות (וב70% מבחירות הביניים לסנט), כולל בתקופת אובמה, רייגן, בוש ואחרים.
וזה לא צריך להפתיע. בחירות הביניים מתרחשות באמצע ארבע שנות קדנציה של נשיא כשהוא בדרך כלל טרם הספיק להוציא לפועל או להגיע ליעדים שקבע לכהונתו, וחברי הקונגרס ממפלגתו הם באותו מצב. לעומת זאת, שנתיים מספיקות לבוחר למצוא סיבות לקטר, לבקר ולרצות שינוי. ולמרות הקושי למפלגת השלטון המאבדת מכוחה, זה אחד האיזונים בחוקת ארה"ב המונע מגוש אחד לשלוט ללא עוררין, לטוב ולרע.
ובכל זאת, ישנן סיבות ספציפיות להפסד הרפובליקני הצורב, וביניהן בולטת העובדה שלא נעשה קמפיין יחסי צבור ראוי בארה"ב להצדקת המלחמה באירן, היועצים של טראמפ כבר אינם פרידמן וגרינבלט המיושבים והממלכתיים מהקדנציה הראשונה שלו, חלקם נמצאים בניגוד אינטרסים מובהק מול קטאר ורוצים שקט בכל מחיר, חלקם חושבים שארה"ב צריכה להפסיק להרגיש אחראית על כל העולם (כאילו אפשר להתעלם מהסכנה של הפעלת כוח גרעיני), וממשל אירן מנצל את תמימותם המערבית כשהיא מושכת זמן בשיחות על הסכם שלא יהיה שווה הנייר עליו מודפס. בכך גרמו לנשיא, שמבין היטב את הסכנות של חימוש גרעיני בידי אויב, לפרסם מסרים סותרים יומם ולילה ולאבד את אימון הבוחר.
אם טרומפ היה ממשיך את המלחמה ומחסל את היכולת הגרעינית של אירן, הבוחר האמריקאי היה מעלה אותו על נס ומקבל העלאה זמנית של מחיר הדלק בהבנה פטריוטית. אבל הנשיא עצר, והאזרח האמריקאי, המעוניין בכלכלה יציבה ורמת חיים נאותה, ראה בעיקר את מחיר הדלק מזנק כתוצאה ממצב הלוחמה הנמשך ללא תוצאות. חוסר תכנון יסודי של המלחמה התנקם בטראמפ שכנראה לא ציפה אפילו למצב במיצר הורמוז, והבוחרים זרקו לפך את ההבטחות הכוזבות - לדעתם - שביטא בסיסמתו "מייק אמריקה גרייט אגין" MAGA.
למבט ההיסטורי של אובדן הרוב בקונגרס בבחירות הביניים יש להוסיף שינוי אחד המשפיע ישירות עלינו. אכן, זהו סיפור שחוזר על עצמו, אבל הדמויות השתנו. בבחירות הביניים בעבר, הרפובליקנים והדמוקרטים היו שניהם אוהדי ישראל ורוב הנושאים במחלוקת לא היו קשורים אלינו.
הפעם רוב הדמוקרטים שנכנסו לבית הנבחרים ולעוד תפקידים חשובים שעמדו לבחירה, הם אנטי-ישראל ואנטישמים מובהקים, חלקם מוסלמים שונאי מדינת ישראל. כשאני גדלתי בניו יורק, אינני יודעת אילו מחשבות אנטישמיות ואנטי-ישראליות היו מתחת לפני השטח, אבל מה שבטוח הוא שלא העזו להביע אותן בפרהסיה. לא כך היום. הרכב הקונגרס הפעם השתנה בהרבה יותר ממספר הרפובליקנים לעומת הדמוקרטים.
שנאת ישראל רווחת במפלגה הדמוקרטית של היום, וכצפוי כתבים ישראלים מסוימים מאשימים את נתניהו בכך, כמו בכל דבר. אריאל שנבל, למשל, כתב במקור ראשון: "המדיניות של הסתמכות מוחלטת לרפובליקנים והזנחת הצד הדמוקרטי רשומה על שמו של נתניהו...היא הכניסה את ישראל לבור פוליטי עמוק."
בהקשר הזה צריך לומר באופן נחרץ: ישראל תחת נתניהו לא בחרה להסתמך באופן מוחלט על הרפובליקנים. היא לא הזניחה את הדמוקרטים, הם זנחו אותה. ציוני דרך הם התנהגות הנשיא אובמה, שבין היתר, לא מנע, לראשונה מקום המדינה, החלטה נגדנו באו"ם. תוסיף לכך השמצות ברני סנדרס, השנאה של קבוצת ה"סקוואד"- ארבע חברות קונגרס קולניות שונאות ישראל, ביניהן אילהן עומר ורשידה טלייב - והעיקר, האנטי-ציונות של הדור הצעיר, הפרוגרסיבים שאת קולם בקלפי המפלגה רוצה לגייס, אלה שגדלו עם תקשורת, רשתות חברתיות ואקדמיה שונאי ישראל המואשמת בהרעבת חפים מפשע ורציחתם ההמונית בעזה, אלה האנשים שאינם קוראים למחבלים בשמם.
אצלנו, גם אנשי "גוש השנוי", כצפוי, טוענים שנתניהו אשם בביקורת נגד ישראל הנשמעת באמריקה. נציגיהם, ביניהם יאיר לפיד, מסתובבים כבר לא מעט זמן בארה"ב בניסיון לרקום קשרים עם אח"מים, להם מבטיחים שבקרוב תהיה מנהיגות חדשה לישראל, רל"בית, שתאפשר לאמריקה להתקרב אלינו שוב.
יונתן טובין, לשעבר עורך ראשי של המגזין הוותיק והמוערך "קומנטרי" והיום מייסד ועורך ראשי של ה"ג'רוזלם ניוז סינדיקט", סוכנות חדשות ודעות המבטיח חדשות ומאמרים אמינים על ישראל, כתב לאחרונה מאמר בו הוא הפריך את הטענה הזו. הכותרת בחלקו של המאמר העוסק ביחסי ישראל- ארה"ב היא "זה לא נתניהו":
"הרבה דמוקרטים" הוא כתב (התרגום לעברית הוא שלי, ר.ס.), "טוענים שהם תומכי ישראל, אבל מעט מאוד מהם מוכנים לעמוד לצידה מול השקרים האנטישמיים על עזה או הסכסוך עם הערבים הפלשתינאים שהפכו נורמה בשיח הציבורי. מעט מאוד הם המתנגדים להפסקת סיוע צבאי לישראל באמצע וסנקציות נגד תושבי יהודה ושומרון שהואשמו בנרטיב שקרי של 'אלימות מתנחלים'...הרעיון שניתן להסביר את השינוי החד בעמדת המפלגה הדמוקרטית כלפי ישראל במדיניות רה"מ נתניהו ובאמרותיו זה מיתוס. דמוקרטים שהם פרו-ישראל טוענים שנתניהו הרס את התמיכה של מפלגתם בגלל שנטה לצד הרפובליקנים, ולטראמפ במיוחד.
אבל זה שקר. בשני העשורים האחרונים, הדמוקרטים הפכו עורף לישראל כולה, לא רק לנתניהו, כשהם דוגלים בפיוס כלפי אירן, בפתרון שתי מדינות, ובשטחים בעד שלום - דברים שרוב מוחלט של אזרחי ישראל רואים, בצדק, כמתכון לעוד טבח כמו זו של ה7 באוקטובר, לא לסוף העימות."
ולהלן ההוכחה של טובין: "אם למישהו עדיין יש ספקות בעניין, כדאי לראות את השיחה בין יאיר לפיד ובראד לנדר, דמוקרט שנבחר כעת לקונגרס כנציג העיר ניו יורק...לנדר הביס את דן גולדמן הרפובליקני... ולנדר הנו יהודי וטוען שאינו נגד קיום מדינת ישראל, אבל האשים אתה בג'נוסיד במערכת הבחירות שלו ודרש מגולדמן להגיד אותו דבר. הוא לעג לדעתו של לפיד ששנוי ממשל בירושלים ויותר קשרי ידידות עם אנשים כמוהו, ישנו את המצב.
הוא הבהיר שדמוקרטים כמוהו, הקשורים לראש העיר האנטישמי של ניו יורק, זוהרן ממדני, וגם אחרים פחות קיצוניים ממנו, אינם מעוניינים בדעת המיינסטרים הישראל, גם של ליברלים...דרישות המינימום שלו הם עזיבת יהודה ושומרון ומדינה פלשתינאית. זה דבר שאפילו הרל"בים והמרכז שמאל בישראל אינם מוכנים לקבל," קבע העורך הנערץ.
השנוי זה לא קרה בין לילה, לא במקרה ולא בגללנו. קודם כל, ההשפעה האיסלמית בממשל האמריקאי הולך וגדל. נאמנות עיוורת למפלגה הדמוקרטית של יו"ר בית הנבחרים הקודמת ננסי פלוסי, נתנה ל"סקוואד" להשתולל, שלא נדבר על צ'וק שומר, הסנטור היהודי הזקן חלש-האופי, האמור למלא תפקיד היו"ר הבא. הרצון לנצח את הרפובליקנים (שגם אצלם, אבל בינתיים בקצה, יש שנאה לישראל) גברה על ערכיה המסורתיים של המפלגה ונתנה לאנטי-ציונות להפוך אט אט לנורמה, כי הכול כשר כדי לשמור על כוחם של ותיקי המפלגה אצל הבוחר הצעיר הפרוגרסיבי המפגין בעד חמאס ונגד ישראל.
המאבק הזה לשמירת כוח בכל מחיר מסביר את תהליך הכרסום בתמיכה בישראל שהפך חלק נכבד מהמפלגה הדמוקרטית לאנטי-ישראלי בגלוי. עליית הפרוגרסיביות והווק לוותה בשנאת מדינת ישראל כ"מדכאת לבנה", והדמוקרטים ידעו שאלה הבוחרים הפוטנציאלים שלהם. מה שהתחיל כנגיסה בעמדה הפרו ישראלית המסורתית של המפלגה גדלה והפכה לזרם בתמיכת לא מעט ליברלים שמזדהים כיהודים, דבר שכלל אינו בטוח מבחינה הלכתית בגלל נשואי התערובת.
פעם יהודים, כמו הורי ז"ל, תמכו בדמוקרטים כי הם ייצגו את המהגרים והליברליות המסורתית היקרה ליהודים, בעוד הרפובליקנים ייצגו את העשירים האמריקאים הוותיקים. הדבר הזה התהפך מזמן, אבל רוב היהודים הלא דתיים היום הם ממילא פרוגרסיביים, דואגים לזכויות האדם בכל העולם ופחות מזדהים עם ישראל המייצגת בעיניהם לאומיות פרטנית ושעליה שומעים רק עובדות שליליות בתקשורת וברשתות.
אף פעולה של ישראל לא יכלה לעמוד בפני הכסף שנשפך לממן הפגנות ופרסומים נגדה וכן לממן עיתונות ופרשנים ש"הבינו" את הטבח. התהליך העמוק שהניב את ברית האדומים והירוקים נרקמה במשך שנים, פרץ בקמפוסים יום אחרי השביעי לאוקטובר, המשיך לעלילות "הרעב" בעזה ול"ג'נוסיד" לא איזנקוט, ולא ראשי המפלגות בגוש שלו, יוכלו לקיים את הדרישות להתאבדות שהמפלגה הדמוקרטית מציבה מול ישראל ולכן לא יזכו לאהדתה. זה ממש לא נתניהו.
הכותבת היא יועצת בכירה ועורכת מאמרי דעות ויהדות באתר באנגלית של ערוץ שבע. היא חברת הוועד המנהל של מכללת אורות ישראל, חברת דירקטוריון ערוץ הכנסת ובעלת תארים במתמטיקה ובחינוך יהודי. בעבר הייתה יו"ר אמונה, מנהלת כפר הנוער הדתי, חברת המועצה האזורית עמק זבולון וחברת מועצת החמ"ד.