אליה ישיב ברינר
אליה ישיב ברינרצילום: באדיבות המצולם

בערב יום שישי אחד בשנת 1972, יצא ראש עיריית קוריטיבה שבברזיל, אדריכל צעיר בן 34 בשם ז'יימי לרנר, למבצע שנשמע כמו מתכון בטוח להתאבדות פוליטית.

בלי להמתין לאישורים ממשרדי הממשלה הפדרליים ובלי להקים ועדות היגוי אינסופיות, הוא שלח מאות פועלים אל הרחוב המרכזי והפקוק ביותר בעיר, רחוב 15 בנובמבר. בתוך 72 שעות בלבד, במהלך סוף שבוע אחד, הפועלים עקרו את האספלט, ריצפו את הכביש באבנים משתלבות, הציבו עמודי תאורה ושתלו עשרות אלפי פרחים.

בעלי החנויות ברחוב איימו לתבוע את העירייה, וחברי מועדון הרכב המקומי ארגנו שיירת מחאה כדי לפרוץ בכוח אל המדרחוב החדש. לרנר לא נבהל: הוא הושיב עשרות ילדים כדי שיציירו על הריצוף החדש, והשיירה נעצרה. כעבור שבוע אחד בלבד, אותם סוחרים שאיימו לתבוע את ראש העיר עמדו בתור בלשכתו והתחננו שירחיב את המדרחוב גם למקטעי הרחוב שלהם.

הסיפור של קוריטיבה הוא לא רק אנקדוטה אורבנית יפה, אלא תמצית ההבדל בין שלטון מקומי חי ויצירתי לבין שלטון מרכזי מסורבל ומנותק. אילו ראש עיר בישראל היה מנסה לבצע היום מהלך דומה, הוא היה מוצא את עצמו טובע בים של טפסים, תקנות ופקידי ממשלה שמתערבים כמעט בכל החלטה מקומית, מהשאלה כמה שעות ילמדו בבית הספר השכונתי ועד לגובה הארנונה של מכולת שכונתית. כדי להבריא את השירותים הציבוריים בישראל, לשפר את החינוך ולפתור את משבר הדיור, אנחנו חייבים להפסיק לנהל כל רחוב במדינה ממשרדי הממשלה ולהעביר כוח אמיתי לידי הרשויות המקומיות.

במדד הביזור של חוקרי הבנק העולמי, ישראל מדורגת במקום ה-94 מתוך 182 מדינות, והוכתרה למדינה הכי פחות מבוזרת בכל ארגון ה-OECD. תקציב הרשויות המקומיות בישראל נמוך פי שניים מהממוצע במדינות המפותחות, והשליטה שלהן בכספן כמעט אינה קיימת: לא פחות מ-95.1% מהמיסוי המקומי בישראל נקבע ומפוקח מלמעלה על ידי הממשלה, לעומת ממוצע של 7.8% בלבד במדינות ה-OECD. הבעיה ניכרת גם במערכת החינוך: לפי נתוני ה-OECD, כ-69% מההחלטות החשובות בתחום החינוך בישראל מתקבלות במשרד החינוך בירושלים, לעומת 35% בלבד בממוצע המדינות המפותחות, שבהן כמעט שני שלישים מההחלטות מתקבלות בידי הרשויות המקומיות ובתי הספר עצמם.

כאן יעלה מיד טיעון הנגד הקלאסי של מתנגדי הביזור, שלפיו העברת סמכויות לעיריות תגביר את השחיתות המקומית ותפקיר ערים חלשות בפריפריה שאין להן יכולת ניהול עצמאית. על פניו, החשש הזה נשמע הגיוני. אך במבחן המציאות, הטיעון הזה פשוט מתרסק. ראשית, הציבור הישראלי עצמו מביע את עמדתו גם בסקרים: לפי מדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, הרשויות המקומיות נהנות מאמון הציבור הגבוה ביותר מכל גוף אזרחי אחר אחרי צה"ל, ו-71% מהציבור תומכים בהעברת סמכויות ממשרדי הממשלה לעיריות. שנית, המחשבה שפקיד במשרד הפנים ישר או חכם יותר מראש עיר שנבחר ישירות על ידי תושביו היא אשליה מסוכנת. ראש עיר גרוע או מושחת עומד לבחירה ישירה אחת לחמש שנים מול התושבים שרואים את הביצועים שלו ברחוב מדי בוקר. לעומת זאת, פקיד בוועדה ממשלתית מרוחקת אינו עומד לבחירה ואינו משלם שום מחיר כשהחלטה שלו תוקעת עיר שלמה למשך שנים.

מתנגדי המהלך יוסיפו ויטענו כי ללא פיקוח הדוק של משרדי הפנים והאוצר, רשויות חזקות ועשירות יברחו קדימה והפערים החברתיים בין המרכז לפריפריה יעמיקו. אלא שדווקא הריכוזיות הנוכחית היא זו שחונקת את הפריפריה ומנציחה את הפערים. תחת המשטר הקיים, כל רשות מקומית בישראל כבולה לאותם תעריפים ולאותן מגבלות: מדי שנה נאלצות כ-100 רשויות מקומיות לעמוד בתור במשרד הפנים רק כדי לבקש "אישור חריג" לעדכון הארנונה שלהן. במקום לאפשר לעירייה בפריפריה להוריד מסים או להציע תמריצים גמישים כדי למשוך מפעלים, רופאים ומורים מצוינים, המדינה קושרת לה את הידיים ואז שולחת לה מענקי איזון משפילים, שמשאירים אותה תלויה בחסדי הפוליטיקאים במרכז.

היתרון העצום של העברת הכוח לעיריות מתחיל ביכולת ליצור תחרות בריאה ולאפשר תגובה מהירה בשטח. כשמנהל אגף חינוך בעיר מסוימת מכיר את בתי הספר, את ההורים ואת הצרכים הייחודיים של השכונות שלו, הוא לא צריך לחכות חצי שנה לנוהל אחיד ממשרד החינוך בירושלים, שמתייחס באותה צורה לתל אביב, ליישוב בעוטף עזה ולמועצה אזורית בגליל. יתרה מכך, ברגע שלראשי הערים יש סמכות אמיתית לעצב את שירותי החינוך, התחבורה והשיטור העירוני ולקבוע את גובה המיסוי המקומי, נוצרת לראשונה תחרות אמיתית בין ערים על לבו של התושב. עיר שתתנהל ביעילות, תוריד ארנונה ותשפר את החינוך, תמשוך אליה משפחות צעירות ועסקים. עיר שתבזבז כסף ותזניח את השירותים, תיאלץ לתקן את דרכיה או שתושביה פשוט יעברו לעיר השכנה.

מעבר לשיקול הניהולי, הביזור הוא גם המפתח לפתרון משבר הדיור והבירוקרטיה. כיום, בגלל עיוות שלטוני שקובע תקרה נמוכה לארנונה למגורים ותעריף גבוה לארנונה לעסקים, כל תושב חדש שמתווסף לעיר מגדיל את הגירעון השנתי של העירייה בכ-770 שקלים בממוצע. התוצאה הרת אסון: לראשי הערים יש תמריץ כלכלי ישיר להתנגד לבניית שכונות מגורים חדשות ולהעדיף עוד מגדלי משרדים וקניונים.

כדי לתקן את המצב הזה מהשורש, לא מספיק לשחרר חסמים או לתקן את נוסחת הארנונה. צריך לפרק את המונופול של מדינת ישראל על הכיס של האזרח ולעבור למודל קנטונלי. הצעד הראשון הוא צמצום משרדי הפנים והתחבורה, סגירת משרד החינוך והמרת חלק ממס ההכנסה וממס החברות ב"מס עירוני" ישיר. במקום שהכסף של תושבי חיפה, באר שבע או קריית שמונה יישלח למשרד האוצר ויתחלק מחדש לפי קומבינות קואליציוניות, לפחות 30% ממס ההכנסה של כל תושב וממס החברות של כל עסק יישארו ישירות בקופת העירייה שלו. הצעד השני הוא הכרזת עצמאות מוניציפלית: כל רשות שתקציבה מאוזן תקבל סמכות חקיקה מקומית, החל מהסדרת פתיחת חנויות בשבת, דרך קביעת תוכניות לימודים והעסקת מורים בחוזים אישיים, ועד להקמת כוח שיטור עירוני חמוש ובלתי תלוי.

בשורה התחתונה, אי אפשר לנהל מדינה של עשרה מיליון תושבים דרך חור המנעול של ועדה ממשלתית. ממש כמו שראש העיר של קוריטיבה לא היה הופך רחוב פקוק לפנינה עולמית בתוך 72 שעות אילו היה צריך לחכות לחותמת של פקיד פדרלי, כך גם הערים בישראל לא יצליחו לפרוץ קדימה כל עוד הן קשורות באזיקים. הגיע הזמן שהממשלה תפסיק לפחד לאבד שליטה, תשחרר את האזיקים מהעיריות ותיתן לאנשים שנבחרו על ידי התושבים לעשות את העבודה שלהם.

יש לכם מה להגיד על הטור? מוזמנים לכתוב בתגובות, אני קורא הכול. אם תרצו שגם אגיב, מוזמנים לשלוח לי מייל לכתובת doarey@gmail.com