לפעמים, אחרי שהשכיבה את הילדים, הייתה ד"ר רבקה מנוביץ־מעייני נעמדת מול המראה ומתחילה לשחק.
היא הייתה צריכה לבדוק כיצד יעבוד הקטע שתביים למחרת, והבית הפך לרגע לחדר חזרות. אלא שהקולות העירו את הילדים, שיצאו לברר מה קורה לאמא. "מה, אמא, את השתגעת?", היא נזכרת בחיוך. מבחינתה, התשובה הייתה פשוטה: היא עושה חזרה.
הסיפור הקטן הזה, שהיא מביאה בשיחה בפודקאסט של ערוץ 7, מלמד עד כמה הייתה היצירה חלק מחיי הבית. אבל הדרך אל הבמה עברה בשאלות כבדות משקל. כבתו של הרב דב מעייני, רבּה של מגדיאל - הוד השרון ואיש עולם המוסר, היא נדרשה לברר כיצד משתלבת אמנות המשחק בחיים של תורה.
את המתח הזה חקרה גם בעבודת הדוקטורט שלה. התיאטרון ריתק אותה, ובאותה נשימה העסיקה אותה יכולתו להשתלט על העוסקים בו. "רציתי לבנות תיאטרון שיהיה נושא ערכים יהודיים", היא מסבירה. לשם כך ביקשה לבחון גם את התכנים וגם את שפת הבמה: הגוף, התנועה ואופן ההופעה.
בראשית הדרך ביימה הפקות לבתי ספר וליישובים. בהמשך הקימה במינהל החינוך הדתי יחידה לטיפוח התיאטרון, ואחר כך את החוג ללימודי תיאטרון במכללת אמונה. היא מתארת התחלה שבה היה צריך לאסוף מורים בעלי ניסיון ולבנות מסגרת מקצועית כמעט מן היסוד. לצד זאת חיפשה דרך להמחיש לעולם התורני את האפשרויות החינוכיות והרוחניות שביצירה.
אחת התשובות שלה הייתה ההצגה "תקווה", שיצרה בשנת הארבעים למדינה, על רקע האינתיפאדה הראשונה ותחושת הדכדוך שליוותה אותה. במרכזה העמידה את המאבק המתמשך בין תקווה לייאוש בתולדות העם היהודי. נערות לבושות תכלת המחישו על הבמה נהר זורם: לעיתים שועט קדימה, לעיתים נעלם ושב ומתגלה. כך ביקשה לתת צורה דרמטית לרעיון הגאולה המתקדמת גם כאשר הדרך מתכסה.
מן העיסוק הזה נולדה גם תפילה לפני העלייה לבמה. "יהיו לא לכבוד עצמי ולא לכבוד שמי, אלא לכבוד שמך הגדול", כתבה בה. לדבריה, שחקנים ושחקניות אומרים אותה גם היום לפני הצגות בכורה. בתפילה הזאת נמצאת גם עצתה ליוצרים צעירים: להשקיע את מלוא הכישרון והפנימיות במשחק, ולזכור לשם מה הם עומדים מול הקהל. "הכי מקצועי, זה הכי אמוני", היא אומרת.
כשעוברת השיחה אל אביה, מקבלת האמונה הזאת פנים וקול. הרב מעייני נפטר בגיל 49, כשהייתה בת עשר ואחיה בן שבע. שנים אחר כך מצאה בבית מזוודה ישנה ובה מכתבים שהחליף עם גדולי הרבנים. הניירות הצהובים פתחו בפניה מסע בעקבות חייו, שממנו צמח ספרה "אעברה נא".
אל המכתבים הצטרפו הניגונים. בתקופה שבה אחיה חלה בסרטן, הציעה לו להיכנס לאולפן ולהקליט את שירי אביהם. בין טיפול לטיפול הקליטו 11 שירים. אחד הניגונים, למילות תפילתו של משה רבנו "אעברה נא ואראה את הארץ", לא היה מוכר לה. בעקבות החיפושים הגיעה למשפחת הרב מאיר חדש, ושם הצליחה לשחזר אותו.
לדבריה, במהלך העבודה הבינה עד כמה ביטאה התפילה הזאת את תחושת קוצר הזמן של אביה. היא מספרת כי לאחר שהתמוטט ואיבד את הכרתו, הכריז אביו בבית הכנסת שהוא מעניק לבנו עשר שנים מחייו. כעבור שלושה שבועות שב הרב להכרה, ולפי סיפורה חי עוד עשר שנים.
לצד הסיפור המשפחתי היא נושאת זיכרונות מוחשיים מאוד: אביה שר הלל בעת יציקת גג לתלמוד תורה שהקים; אביה מטפח את יופיו של בית הכנסת; ובעיקר אותו ליל שבת סוער, כשנודע שאוהלי המעברה הסמוכה הוצפו. הוא הורה מיד לפתוח את בית הספר, להביא מזרנים ושמיכות ולחלץ את התושבים. כשמישהו הזכיר ששבת, השיב שמדובר בפיקוח נפש.
מן הבית ההוא היא נושאת גם את הרגישות לאמנות. אביה ניגן, שר וייחס חשיבות ליופי. כיום היא מזהה את ההמשך בילדיה ובנכדיה, בחינוך, במוזיקה וביצירה. עם זאת, כשהיא נשאלת מה עבר לדור הבא, תשובתה חוזרת דווקא אל השורשים: החינוך האמוני, העבודה על המידות והדרך של תנועת המוסר. אלה ממשיכים ללוות אותה גם כשהמסך עולה.
