
את טקס חתימת הסכמי אוסלו על מדשאות הבית הלבן אני זוכר בעיקר בזכות מה שעשיתי באותו זמן. בשעה שבאולפני הטלוויזיה חגגו את המעמד והמנהיגים נשאו נאומים מלאי חשיבות, אני, כילד בן תשע, השתמשתי בכישרון הציור שחשבתי שיש לי כדי להביע את דעתי על האירוע.
ציירתי קריקטורה שבה נראה ערפאת, עם נשק על גבו, לוחץ את ידו של רבין ובאותה שעה מניח את רגלו על ארץ ישראל. כמו רבים אחרים באותה תקופה, הבנתי שלחיצת היד אינה מעידה שערפאת זונח את דרך הנשק. היא מעניקה לו אחיזה בארץ ישראל תמורת הבטחות ריקות, ומקרבת אותו אל היעד של חיסול מדינת ישראל.
כשאני רואה את הדהירה של איזנקוט ושותפיו לעבר הקמת ממשלה בתמיכת רע"ם והרשימה המשותפת, כל פעמוני האזהרה שבים לצלצל במלוא כוחם. ברור לי שהקמת ממשלה שכזו תוביל לאסון לא פחות גדול מהאסונות שהתרגשו עלינו בעקבות חתימת הסכם אוסלו הארור.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה: הגורמים שהובילו לאוסלו פועלים כיום באותו אופן ומובילים אותנו אל האסון הבא. אני מזהה שש נקודות דמיון בין תקופת אוסלו למציאות הנוכחית: עצימת העיניים, ההשתקה, הובלת הקיצוניים, המלכודת, המוטיבציה והתוצאה.
עצימת העיניים
בתקופת אוסלו נהג ערפאת לדבר בשתי שפות. כשדיבר באנגלית, הקפיד להשמיע מסרים פייסניים שינעמו לאוזן הישראלית והמערבית, אך כשדיבר בערבית, הסביר את תוכניתו האמיתית. למשל, באחד מנאומיו השווה את הסכם אוסלו להסכם חודיבייה של מוחמד. כלומר, הסכם אוסלו כולו הוא תחבולה זמנית שמטרתה לצבור כוח לקראת המשך המאבק על כל שטחי ארץ ישראל.
יגאל כרמון חשף ותרגם את נאומי ערפאת בערבית בזמן אמת, והעביר אותם לעיתונאים בכירים. אלא שאותם עיתונאים קבעו שאין לייחס חשיבות למה שערפאת אומר בערבית, והציגו את הדברים כמס שפתיים שעליו לשלם לקהל הקיצוני שלו. כך, למרות שכל הסימנים לתרמית היו גלויים, ההנהגה הישראלית והתקשורת עצמו את עיניהן והמשיכו לצעוד לעבר התהום.
כמו ערפאת בזמנו, גם מנהיגי המפלגות הערביות אינם מתאמצים להסתיר את כוונותיהם ואת המטרות שהם שואפים להשיג כאשר הממשלה תהיה תלויה באצבעותיהם של חברי הכנסת הערבים. נשמעים דיבורים גלויים על ביטול יהדותה של המדינה, יצירת אוטונומיה טריטוריאלית בנגב ובגליל, החלפת ההמנון והקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67'. אך בניגוד לעבר, כשדברי ערפאת לא היו נגישים לכול, כיום, עם התפתחות הרשתות החברתיות, הדברים מתפרסמים ברבים. ובכל זאת, ראשי גוש השמאל ממשיכים להוביל את המדינה אל האסון.
ההשתקה
בימי אוסלו התקשורת הייתה מונוטונית. היו רק שני ערוצי טלוויזיה, שתי תחנות רדיו ששידרו אקטואליה, ו"ידיעות אחרונות" היה מונופול בתחום התקשורת הכתובה. כלי התקשורת הללו הציגו קו אחיד שתמך בהסכמים ללא סייג, וכמעט שלא נתנו במה לצד השני. כשעלתה מהרחוב התנגדות עזה להסכמים, דאגו כלי התקשורת לסווג את המתנגדים כקיצוניים והזויים, וכך הצליחו להרחיק מאוזני רוב העם את הדעות המתנגדות להסכם.
מאז השתנתה אמנם המציאות התקשורתית. כיום קיימים ערוצי טלוויזיה ותחנות רדיו המשמיעים קולות שונים, והרשתות החברתיות נגישות לכל דורש. אך כדי להשתכנע שאין כל סכנה בהסתמכות הממשלה על תומכי טרור, צריך לא רק לעצום את העיניים, אלא גם לאטום את האוזניים.
לכן נעשה ניסיון להשתיק את הקולות המזהירים מפני התלות במפלגות שאינן מוכנות להודות שחמאס הוא ארגון טרור. כל ביקורת עניינית מסווגת מיד כגזענות, אף שהיא מופנית כלפי נבחרי הציבור ולא כלפי אזרחי ישראל הערבים. במקביל, נעשה מאמץ להמעיט בחשיבותה של כל חשיפה הנוגעת לכוונותיהם האמיתיות של מנהיגי המפלגות הערביות.
הובלת הקיצוניים
גישתו של רבין לפני בחירות 1992 הייתה שאין לנהל כל משא ומתן עם אש"ף, ועל סמך עמדה זו הוא נבחר. בשעה שקיים ערוץ גלוי לשיחות מול הנהגה מקומית של ערביי יהודה ושומרון, פתחו יאיר הירשפלד ורון פונדק, מאנשיו של יוסי ביילין, ערוץ חשאי ישירות מול בכירי אש"ף, ללא ידיעתו של רבין.
רק לאחר שכבר גובשו הבנות מרחיקות לכת עם אש"ף, הציגו אותם גורמים את ההסכם בפני רבין כחלופה היחידה להשגת הסכם עם הפלסטינים. רבין הבין שסירוב להסכם שהתגבש עלול להביא לפיצוץ פוליטי מול שמעון פרס ויוסי ביילין ולפירוק ממשלתו, ולכן נאלץ להיגרר אחר הקיצוניים ולאמץ את ההסכם בדיעבד.
גם היום, מי שדוחפים להקמת ממשלה הנשענת על קולות המפלגות הערביות האנטי־ציוניות הם אנשי שמאל קיצוני, חלקם בתוך המערכת הפוליטית וחלקם מחוצה לה. מלבד חברי סיעת הדמוקרטים, בין התומכים בממשלה שכזו יש בעלי הון חזקים ואנשי תקשורת משפיעים. מטרתם היא להוביל את השמאל הציוני אל אותה דילמה שהוצבה בפני רבין: או שתסכימו לקבל ממשלה התלויה בקולות המפלגות הערביות, או שלא תהיה לכם ממשלה.
המלכודת
יובל בלומברג מתאר בספרו "מלכודת אוסלו" כיצד רבין ראה שהטרור דווקא התגבר בעקבות חתימת ההסכם. מכך הבין, לפי בלומברג, שאי אפשר באמת לסמוך על ערפאת ושהסכמי אוסלו לא יביאו לסיום הסכסוך.
ובכל זאת, רבין נאלץ להמשיך בתהליך משתי סיבות: פרישה ממנו הייתה מפרקת את הקואליציה שעליה נשענה ממשלתו, ומהלך כזה היה נתפס כהודאה בכישלונו האישי וכהצדקה בדיעבד של טענות הימין והאופוזיציה. לכן, במקום לעצור את התהליך, נענה רבין לוויתורים נוספים בהסכמי ההמשך, מתוך תקווה חסרת סיכוי שהדבר יגרום לערפאת להילחם בטרור.
ככל הנראה, גם הקמת ממשלה הנשענת על מפלגות התומכות בטרור תוביל לתסריט דומה. כשמנהיגי השמאל יבינו את טעותם ויגלו איזה מחיר תידרש מדינת ישראל לשלם על הקמת ממשלה הנשענת על קולות המפלגות הערביות, זה עלול להיות מאוחר מדי.
מתוך שיקולים פוליטיים, ומתוך הבנה שהודאה בטעות תוביל כמעט בוודאות לסיום דרכם הציבורית, הם ייאלצו בלית ברירה להיכנע לעוד ועוד דרישות של אותם חברי כנסת שעליהם נשענת ממשלתם.
המוטיבציה
אם הסכנה במהלכים כאלה כה ברורה, מדוע מעדיף השמאל לעצום את עיניו, להתעלם מתמרורי האזהרה המוצבים לפניו ולהיכנס למלכודת שעלולה לפגוע בביטחון המדינה?
מסתבר שהדחף לקחת סיכון כזה נובע מציפייה להרוויח משהו שבעיני השמאל הקיצוני הוא יקר ערך ושווה את הסיכון. לגבי אוסלו, מיוחסת לרון פונדק, אחד מאדריכלי ההסכם, האמירה: "אוסלו לא נועד להביא שלום, אוסלו נועד לייצר ישראליזציה של המדינה במקום ייהוד שלה".
כלומר, מבחינתו, המטרה האמיתית של הסכם אוסלו איננה המטרה הגלויה של השגת שקט לדורות הבאים, אלא מטרה נסתרת, נעלה ממנה בעיניו: להכריע בוויכוח הפוליטי הפנימי ולהכניע את הימין האמוני בידי השמאל הגלובלי.
מה שהיה בתקופת אוסלו מטרה חבויה הפך כעת למטרה גלויה לעין כול. כמו בימי ממשלת רבין, כשהשמאל הקיצוני דחף להסכם מסוכן עם ארגון טרור רק כדי להכניע את יריביו הפוליטיים, כך גם היום הוא דוחף את נבחריו לסכן את מדינת ישראל בהקמת ממשלה הנשענת על תומכי טרור, בשם הסיסמה "רק לא ביבי".
התוצאה
אפשר להתווכח על תוצאות הסכם אוסלו, אך נראה לי שגלוי לעין כול שמצד אחד, הציבור האמוני לא הוכרע אלא רק התחזק, ומנגד, ההסכם לא היטיב את מצבה של מדינת ישראל, אלא להפך.
הטרור התגבר ולא פחת, וחלקים חשובים בארצנו הקטנה נשלטים כעת בידי אויבים חמושים, הממשיכים לשאוף להשמידנו ומחכים רק לשעת הכושר הנכונה כדי לממש את חזונם. כבר שילמנו על עצימת העיניים מפני הסכנה באלפי הרוגים, ומי יודע אם כבר סיימנו לפרוע את החוב.
גם כעת, ההתעלמות משאיפותיהם של נבחרי הציבור במפלגות הערביות ומסירת מפתחות הממשלה לידיהם עלולות להוביל לסכנה איומה למדינת היהודים. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, בפעם השנייה כפארסה, אך גם כטרגדיה כפולה ומכופלת.