הרב זלמן מלמד
הרב זלמן מלמדצילום: יצחק שוקרון

ראש ישיבת בית אל, הרב זלמן ברוך מלמד, קורא לשינוי בהרגלי החופשות בעולם הישיבות ולהרחבת ימי הלימוד לאורך השנה.

בשיעור מוצאי שבת לפרשת תולדות, שנמסר בישיבה, הציג הרב את שאיפתו להמשיך את סדרי הלימוד גם בימי החנוכה, מתח ביקורת על החופשות הארוכות הנהוגות בחלק מהישיבות והסביר כי לימוד התורה צריך לקבל יחס מחייב שאינו נופל ממקום העבודה. לצד הדברים המעשיים, עסק הרב במשמעות הרוחנית של הצימאון לתורה, במאבק שבין יעקב לעשו ובמסר העמוק הטמון בסיפור בארותיו של יצחק אבינו.

"אנשים בחנוכה עובדים. אין חופש מעבודה בחנוכה", אמר הרב מלמד לתלמידיו. "התורה היא לא פחות מעבודה". לדבריו, כשם שאדם אינו יכול להיעדר ממקום עבודתו בכל פעם שמתקיימת שמחה משפחתית או מתעורר קושי, כך ראוי להתייחס גם למחויבות ללימוד התורה. "צריכים אנשים להתייחס ללימוד התורה לא פחות מעבודה", הדגיש.

הרב סיפר כי שוחח עם האברכים על התוכנית להמשך הלימודים בחנוכה, אף שהוא מודע לקשיים המשפחתיים בתקופה שבה הילדים אינם נמצאים במסגרות החינוך. על פי התוכנית שהציג, הלימודים בישיבה יימשכו כסדרם עד יום רביעי של חנוכה, ורק ביום חמישי תחל הפסקה שתימשך עד לאחר השבת. הוא הביע תקווה שגם תלמידי הישיבה יישארו במסגרת הלימודים עד למועד שנקבע.

בדבריו הרחיב הרב את הביקורת גם למנהגי בין הזמנים בחודש ניסן. "מה קורה בישיבות? אני לא מבין. מאיפה זה נוצר המנהג הזה? זה נראה לי מנהג לא מובן", אמר. הרב העלה אפשרות שמקור המנהג בתקופות שבהן תלמידים נאלצו לנסוע במשך ימים ארוכים כדי להגיע לבתיהם לקראת הפסח, ולכן נדרשה הפסקה ממושכת בלימודים. אולם לדבריו, המציאות השתנתה, ויש מקום לבחון מחדש את היקף החופשות.

הרב מלמד אף התייחס להשוואה בין תלמידי הישיבות לבין המשרתים בצה"ל. "הבחורים בצבא משרתים בצבא, ואז הם אומרים, בחורי הישיבות, יש להם חופשים בלי גבול", אמר. "אנחנו לא יכולים להיות במצב כזה שאנשים בצבא, אנשים עובדים, ובני הישיבה מטיילים". הוא הבהיר כי אין בכוונתו לחולל שינוי חד בבת אחת, אלא להתקדם בהדרגה לעבר הרחבת ימי הלימוד. כדוגמה סיפר שהישיבה כבר הקדימה השנה את תחילת הלימודים לפני ראש חודש חשוון, וכי בכוונתו להוסיף בהמשך ימים נוספים.

אלא שהרב הדגיש כי שינוי סדרי הלימוד אינו יכול להתבסס רק על דרישה חיצונית או על תחושת חובה. הוא צריך לצמוח מתוך אהבת תורה אמיתית. "אם זה לא מתוך שמחה, זה לא עובד", אמר. "צריך להיות מתוך שמחה, מתוך חשק, מתוך צימאון".

את יסוד הדברים ביסס הרב על פרשת תולדות ועל הפסוק המתאר את הרעב בארץ בימי יצחק. לדבריו, לצד הרעב הגשמי המוכר לכל אדם, קיים גם רעב רוחני, שבו האדם חש צורך ממשי בלימוד התורה ובקרבת ה'. "יכול להיות מציאות כזאת שאדם כל כך אוהב תורה וכל כך אוהב לעשות את רצונו של הקדוש ברוך הוא, שהוא מרגיש רעב כשלא יוצא לו ללמוד תורה", הסביר.

הרב תיאר אדם שיום ללא לימוד תורה מותיר בו תחושת חיסרון, בדומה לגוף שלא קיבל את מזונו. "כמו שלגוף חסר המזון הגשמי, לרוח חסר המזון הרוחני", אמר. הוא הזכיר את דברי הרב קוק ב"אורות" על המזון הרוחני המיוחד של עם ישראל, והסביר כי התורה, הקדושה והדבקות בריבונו של עולם הן המזון המתאים לנשמת האומה.

בהקשר זה סיפר הרב על דברי ההספד שנאמרו על הרב צבי יהודה קוק, שעסק במשך שנים רבות בעריכת כתבי אביו, הראי"ה קוק. הרב הזכיר את תיאורו של המספיד, שהדגיש כיצד הרב צבי יהודה למד את כתבי אביו מתוך צימאון שאינו פוסק. "הוא שתה ושתה ושתה ושתה", תיאר הרב מלמד את הדברים, והוסיף כי זוהי השאיפה שאליה צריכים להגיע לומדי התורה: לא רק לקיים את חובת הלימוד, אלא לרצות בה עוד ועוד.

את הדברים חיבר גם לדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה, העוסק במסירות הנדרשת ממי שמבקש לזכות בכתרה של תורה. הרב הדגיש כי מסירות זו אינה סותרת את השמחה בלימוד, אלא צריכה לנבוע ממנה. לדבריו, לימוד התורה אינו אמור להיעשות רק מתוך הכרח, אלא מתוך רצון פנימי והרגשת זכות.

בחלקו המרכזי של השיעור עסק הרב בסיפור בארותיו של יצחק אבינו. התורה מתארת כיצד עבדי יצחק חפרו בארות, אך רועי גרר רבו עמם על המים. יצחק עבר ממקום למקום, עד שהגיע לבאר שלא הייתה עליה מחלוקת וקרא לה "רחובות", באומרו: "כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ".

הרב הביא את דברי הרמב"ן, הרואה בשלוש הבארות רמז לשלושת בתי המקדש: הבאר הראשונה, "עשק", כנגד בית המקדש הראשון; השנייה, "שטנה", כנגד הבית השני; והשלישית, "רחובות", כנגד בית המקדש העתידי, שייבנה ללא מריבה ומחלוקת.

בהמשך הביא הרב את פירוש הכלי יקר, הקושר את המריבות על הבארות למחלוקות הפנימיות בעם ישראל. לדבריו, בבית הראשון התבטאה המחלוקת בעיקר בין מנהיגי ישראל, ובפרט בפיצול בין מלכות יהודה למלכות ישראל. בבית השני, לעומת זאת, התפשטה שנאת החינם בקרב העם כולו.

מכאן עבר הרב לבאר השלישית, שעליה לא רבו, ולמשמעותו של השם "רחובות". הוא הסביר כי תחושת המרחב אינה תלויה רק בגודל המקום, אלא גם ביחסים שבין בני האדם. "כשלא רבים, אז יש מקום לכולם", אמר. לעומת זאת, כאשר שוררת מחלוקת, גם מקום גדול אינו מספיק למי שמבקשים להתרחק זה מזה.

הרב המחיש את הדברים באמצעות דברי חז"ל על שני אנשים האוהבים זה את זה, שיכולים להסתפק במקום קטן מאוד, בעוד שמי שאינם אוהבים אינם מוצאים מנוחה אפילו במרחב גדול. "כשאוהבים, מספיק מקום כזה", אמר, והוסיף כי כשיש מריבות, "לא חשוב המרחק, הגודל של המיטה". לדבריו, זוהי משמעות ההרחבה המתוארת בבאר השלישית: כאשר יש שלום ואהבה, אין אדם חש שחברו דוחק את מקומו.

הרב הציע גם הסבר נוסף, הנוגע לדרכו האישית של יצחק אבינו. לדבריו, יצחק בחר לשמור על אורח חיים רוחני ועצמאי, השונה מדרכם של אנשי גרר. בתחילה עוררה ייחודיותו קנאה והתנגדות, אולם ככל שהתעלה בדרכו, השתנה היחס אליו.

"במי מקנאים? מקנאים באדם שווה", הסביר הרב. "אדם פשוט לא מקנא בגאון הדור. הוא במקום אחר". לדבריו, כאשר אדם מתעלה למדרגה גבוהה כל כך, הקנאה עשויה להתחלף בהערכה. כך פירש את התנהגותם של אנשי גרר, שבתחילה רבו עם יצחק על הבארות, ובהמשך ביקשו להתקרב אליו ולכרות עמו ברית.

בפתיחת השיעור עסק הרב גם במאבק שבין יעקב לעשו, שהחל עוד ברחם רבקה. הוא הביא את דברי המהר"ל על ההבדל שבין עולמו הפנימי והרוחני של יעקב לבין הצד החיצוני והחומרי המיוחס לעשו. מתוך הדברים הסביר כי המאבק בין רוח לחומר אינו מתקיים רק בין אומות, אלא גם בתוך כל אדם. "כל אדם בעצמו יש בו הצדדים הרוחניים והצדדים הגשמיים", אמר, והעמיד את השאלה המרכזית: "מי שולט על מי? אם הרוח שולטת על החומר, או החומר שולט על הרוח".

בהמשך התייחס הרב לתמיהה המתעוררת בפרשה: כיצד ביקש יצחק לברך דווקא את עשו ולא את יעקב. הרב הציע כי יצחק, שהגיע למדרגה רוחנית עליונה לאחר העקידה, ראה את המציאות מתוך מבט מרומם כל כך, עד שסבר שגם את מי שהתרחק מדרך הישר ניתן לתקן. לדבריו, רבקה מילאה את התפקיד המעשי של הכוונת הברכה למי שראוי לקבלה.

"הקדוש ברוך הוא שומר צדיקים", אמר הרב, והסביר כי גם צדיק עלול לשגות, אך הקב"ה שומר שהטעות לא תגיע לידי מימוש. את תפקידה של רבקה תיאר כמי שמחברת בין עולמו הרוחני הגבוה של יצחק לבין המציאות המעשית, ודואגת שהברכה תגיע ליעדה הנכון.

לקראת סיום השיעור שב הרב מלמד אל תלמידי הישיבה ואל התוכנית שהציג לקראת חנוכה. הוא הזכיר את ישיבתו של רבי עקיבא, שבה, על פי דבריו, היו מפסיקים את הלימוד רק במועדים מיוחדים לצורך ההכנות הנדרשות, והציג אותה כדגם לשאיפה ללימוד תורה רצוף מתוך אהבה.

"אני רוצה שיהיו שותפים איתי בזה", ביקש מתלמידיו. "כל פעם נתקדם קצת". הרב הביע תקווה שהרחבת ימי הלימוד בבית אל תשמש דוגמה גם לישיבות אחרות, וחזר על התנאי שהציב לכל המהלך: "אם זה לא מתוך שמחה, זה לא עובד".