לפני שמלאו להם 30, הרב יוסי והרבנית שרה מייכור כבר ישבו פעמיים שבעה על בנותיהם. הראשונה נהרגה בתאונת דרכים.
השנייה, שנולדה לאחר מכן, נפטרה ממחלה נדירה בגיל שנה ושמונה חודשים. היום, כשהם מלווים זוגות ומדריכים אותם כיצד לבנות קשר יציב, הם מביאים איתם לא רק ידע וניסיון מקצועי, אלא גם סיפור אישי על שני אנשים שנאלצו ללמוד כיצד להחזיק זה את זה ברגעים הקשים ביותר.
בשיחה עם ד"ר חנה קטן סיפרה הרבנית שרה על השנים שבהן התמודדו עם האובדן. "כשהיינו לפני גיל שלושים, עברנו תאונת דרכים, איבדנו בת בשם הודיה", אמרה. שלושה מילדיהם היו במכונית, ובתם האמצעית נהרגה. אחרי האסון שמעה מהסובבים אותה שהיא צעירה ושעוד תלד. "רציתי שתהיה לי תינוקת חדשה, ואני אקרא לה נחמה", שיתפה. אלא שהבת שנולדה לאחר מכן, אפרת, סבלה ממחלה נדירה וקשה. רוב חייה הקצרים עברו בבית החולים, והיא נפטרה כעבור שנה ושמונה חודשים.
"שתי בנות, בגיל שלושים ישבנו פעמיים שבעה כבר", אמרה שרה. כשנשאלה כיצד הצליחו לעבור את התקופה ההיא, תיארה חלוקת כוחות שלא נקבעה מראש: "כשיוסי נשבר, אז אני מתגברת, וכשאני נשברת, יוסי מתגבר". בעלה ביקש לדייק את התיאור. "זה לא שורדים, אנחנו חושבים שזה שנים של בנייה", אמר. "כל המשפחה, זה היה ניסיון", הוסיף, וסיפר כי גם הילדים האחרים חוו את האובדן. לדבריו, ההתמודדות לימדה אותם לעמוד יחד מול הקושי, במקום להפנות האשמות זה כלפי זה.
שרה לא ניסתה לצייר תמונה נטולת סדקים. "האמת, היה גם, אני חייבת להגיד, גם כעס, גם קושי, גם האשמות", הודתה. אלא שמתוך השנים ההן למדו בני הזוג עיקרון שמלווה אותם גם בעבודתם: הבעיה אינה אחד מבני הזוג, אלא הקושי ששניהם צריכים להתמודד איתו. "למדנו שהאשמות לא פותרות כלום", אמרה.
בני הזוג מייכור, שהגיעו לריאיון מחריש ועוסקים בהדרכה לזוגיות טובה, אינם מבקשים להעלים מחלוקות מחיי הנישואים. להפך. הרבנית שרה סבורה שהניסיון להימנע מכל עימות עלול להפוך את הבית למקום שבו נזהרים מכל מילה. "אם אני מפחדת מהפיצוץ שיבוא בעקבות מריבה, אז אני אתחיל להלך בבית על ביצים", הסבירה. מבחינתה, המטרה היא לאפשר לשני בני הזוג לומר בכנות מה מפריע להם, בלי לחשוש שהשיחה תתפתח לפיצוץ.
הכלל הראשון שלה הוא דווקא לא למהר. "להכות על הברזל בעודו קר", היא אומרת, בניגוד לפתגם המוכר. כשכועסים, אין טעם לנסות לפתור הכול מיד. צריך להירגע, לבחור זמן מתאים ולוודא שגם הצד השני פנוי לשיחה. היא אף מציעה לשאול מראש: האם מתאים לך שנדבר היום על משהו שמפריע לי? ואם התשובה שלילית, לקבוע מועד אחר. לא אצל החמות, לא בדרך לחתונה ולא בדקות הלחוצות שלפני כניסת השבת.
הרב יוסי מוסיף שגם בתוך מריבה שכבר פרצה אפשר לעצור. לדבריו, כל אחד צריך להכיר את הדרך שמרגיעה אותו ולדעת לקחת מרחק קצר בלי שהדבר יתפרש כבריחה. הוא גם מבקש לשנות את הגדרת הניצחון בוויכוח. בערב שבת אחד ניגש אליו בחור שעמד להתחתן וביקש עצה. הרב המליץ לו לדעת לוותר, והבחור תהה כיצד יידעו שהוא הגבר בבית. "אם אתה חושב שאתה תהיה הגבר בבית על ידי שתשליט את מרותך בבית, אז אתה לא תגיע לשום מקום", השיב לו.
העיקרון הזה עומד למבחן גם במחלוקות משפחתיות. הרב יוסי סיפר על צעיר שאשתו התקשתה לשהות בבית הוריו, אך בני הזוג היו אמורים להתארח שם במשך שלושת ימי ראש השנה. הוא הציע לצמצם את הביקור או למצוא מועד אחר, במקום להעמיד את האישה במצב בלתי אפשרי. שרה ניסחה את הכלל שמנחה אותם: "זה אני ואתה מול העניין, ולא אני מולך ואתה מולי".
לצד ניהול המחלוקות, השניים מדגישים את חשיבותן של מחוות קטנות. הרב יוסי סיפר שפעם מיהר לצאת מהבית ולא מצא את שרה כדי להיפרד ממנה. הוא כבר היה בדרך כשהתקשר ואמר לה: "שרה, להתראות, אוהב אותך". שרה מציעה אפילו לקבוע תזכורת בטלפון לשליחת הודעה נעימה לבן או לבת הזוג במהלך יום העבודה.
לדבריהם, המחוות האלה אינן מיועדות רק לבני הזוג. גם הילדים צריכים לראות שאבא ואמא אוהבים, מתפייסים ומכבדים זה את זה. "הרבה פעמים הילדים רואים אותנו רבים, אבל לאו דווקא רואים אותנו משלימים", אמרה שרה. הרב יוסי, שהגיע מתחום החינוך ויצא לגמלאות, סיפר כי בחר לעסוק בהדרכת זוגות מתוך ההבנה שהאווירה בבית משפיעה על תחושת הביטחון של הילדים.
כשד"ר קטן שאלה על משמעות הדברים מעבר לבית הפרטי, חזרה שרה אל אותה שותפות שנבנתה לאורך השנים. "לא יכול להיות לי טוב אם ליוסי לא. לא יכול להיות הפוך", אמרה. "זה לא תחרות, אנחנו ביחד. זה כמו שתי הרגליים, שכל פעם רגל נשענת על הרגל השנייה ומתקדמת".