
חופש הביטוי מקובל כערך יסוד בחברה הדמוקרטית. הוא מאפשר לכל אדם להביע את דעתו בכל תחום, להחליף דעות עם זולתו ולנסות לשכנע אחרים לאמץ עמדות שונות משלו. אולם לעיתים, חופש הביטוי הופך מכוח בונה לכוח הרסני.
לפני כ-700 שנה חי בספרד אחד מגדולי ההלכה וההגות היהודית בכל הדורות, רבי משה בן נחמן, הרמב"ן. הוא טבע את הביטוי "נבל ברשות התורה", המתאר אדם הפועל לכאורה במסגרת המותר על פי ההלכה, אך מתנהג באופן נתעב מבחינה מוסרית. כך, למשל, אדם יכול לשאת נשים ולהתגרש מהן שוב ושוב, תוך הקפדה על כל הלכות הקידושין, הנישואין והגירושין. מעשיו עשויים להיות מותרים מבחינה הלכתית, אך עדיין להיחשב פסולים מבחינה מוסרית.
גם על חופש הביטוי מוטלות מגבלות מועטות בלבד. אדם רשאי ללעוג לזולתו, להשפילו ולבזותו בהתבטאויות שונות, ובלבד שיוכל לטעון כי "אמת דיברתי". אם יעשה זאת בחדות לשון ובכישרון, הוא עשוי אף לזכות לתהילה ולתשואות מצד שומעיו.
לעומת זאת, חכמי ישראל קבעו כי המלבין פני חברו ברבים "אין לו חלק לעולם הבא".
ומה באשר לדברים הנאמרים על דרך ההשערה? ייחוס כוונות זדון, האשמות בחוסר כנות, הטלת ספק בכישוריו של אדם, האשמתו בעצלות או ב"כשלים ביצועיים" - כל אלה עשויים להיכלל במסגרת חופש הביטוי, מבלי שאומרם יידרש לתת עליהם את הדין. כך פורחות במרחב הציבורי אמירות מסכסכות ומעוררות שנאה, בעוד שאומריהן אינם נדרשים בהכרח לתת עליהן את הדין, לא במשפט הפלילי ואף לא במשפט הציבור.
אמירות כמו "הממשלה הגרועה ביותר" או "השר הגרוע ביותר" אינן ניתנות להוכחה נחרצת, ולכן אפשר להשמיע אותן ללא צורך בביסוס עובדתי ברור.
כך, למשל, האמירה הנתעבת על מדינה ש"הורגת תינוקות כתחביב" הושמעה מבלי שאומרה הוקע בחומרה הראויה. לאומר אותה תינתן עתה במה בכנסת, ומשם יוכל להמשיך ולהשמיע אמירות נלוזות מסוג זה.
עשרים וארבעה מנכדיי ומבני זוגן של נכדותיי נקראו למערכה למחרת טבח שמחת תורה. היו בהם לוחמים, תומכי לחימה ומשרתים בתפקידים המסייעים ללוחמים, חוגרים וקצינים. האם הם נקראו למערכה כדי לשרת את אותו "תחביב" נורא שיוחס למדינת ישראל?
והאם ראש הממשלה אכן פועל אך ורק למען המשך שלטונו ולסיפוק האגו שלו? גם דעה זו מושמעת שוב ושוב כאילו הייתה אמת מוחלטת ומוכחת.
מתוך הפולמוסים של השנים האחרונות צמחה ופרחה, העלתה צמרת והעמיקה שורשים, "הלגיטימיות של השנאה". הנגע החברתי ההרסני הזה השתרש בתוכנו, והוא עלול לחלחל בחברה הישראלית עוד שנים רבות, בעוד שכמעט אין מי שמוחה נגדו.
אחד הפגמים החמורים באופן שבו אנו מבינים כיום את חופש הביטוי הוא האפשרות להוציא את דיבתו של ציבור שלם. מי שמוציא את דיבתו של ציבור זה או אחר, או את דיבתה של המדינה, פטור למעשה, במקרים רבים, מלתת על כך את הדין.
כך מושמעות האשמות קשות נגד מדינת ישראל ואזרחיה, ושונאי ישראל ברחבי העולם עושים בהן שימוש כדי להשחיר את דמותה של ישראל ואת דמותו של העם היהודי. הדברים מלבים את שנאת היהודים באשר הם.
האם שפיכת דמו של ציבור שלם, או פגיעה בשמה הטוב של המדינה, חמורה פחות משפיכת דמו של היחיד?
הראי"ה קוק כתב באיגרת כ': "אין לך מידה בעולם שלא תהיה הקיצוניות מזיקתה".
גם חופש הביטוי דורש תיקון.