
אחת התמונות העצובות ומכמירות הלב בפרשת ויצא היא דמותו של יעקב אבינו, הנמלט מפני אחיו המבקש להורגו: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי". יעקב מוצא את עצמו נרדף ובודד, רחוק מביתו וממשפחתו, כשאבן אחת למראשותיו.
אבא ואימא אינם בסביבה, הבית והשכונה מתרחקים, והוא נותר לבדו, ללא משענת, ללא מקור תמיכה, ללא סעד נפשי וללא גב כלכלי, משפחתי או ציבורי.
מסביב שוררים חושך, חוסר אונים וחשש מפני העתיד. אבן אחת, חלום אחד ותפילה אחת.
זו אינה רק תמונה מן העבר, מסיפורי התנ"ך. זו גם תמונתם של רבים וטובים בדורות האחרונים, שמצאו את עצמם במציאות דומה, בדרך זו או אחרת, מרוחקים פיזית או נפשית ממקור חיותם, כשכל שנותר בצקלונם הוא אבן אחת, חלום, תקווה ותפילה.
בשנים האחרונות אנו קוראים את סיפוריהם של שורדי השבי, שזכו לצאת מן המנהרות ולשוב לארצם ולביתם. במובנים רבים, סיפוריהם מזכירים לנו את אותה תמונה. השהות בשבי העניקה להם פרופורציות אחרות על החיים, על מה שחשוב באמת ועל כוחו של החלום כמקור לתקווה.
הם מלמדים אותנו שלעיתים התקווה הגדולה ביותר אינה לזכות בדברים גדולים, בסעודות פאר או במותגי יוקרה, אלא פשוט לזכות ל"לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ".
אימי ז"ל נהגה לספר לנו על המזלג הראשון שקיבלה במעברה כשהגיעה ארצה. לאחר שאיבדה בשואה, לנגד עיניה, את הוריה, אחיה ואחיותיה, ולאחר שעברה את כל מדורי הגיהינום במחנות השונים, היא עלתה ארצה, גורשה לקפריסין ולבסוף זכתה להגיע לישראל עם בעלה, אבי ז"ל, ועם בתם הקטנה, אחותי, שנולדה במחנה בקפריסין.
הוריי הגיעו ארצה חסרי כול ממש, כשבאמתחתם מזלג משומש, חלום ותפילה אחת: שיזכו ל"לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ".
וכך, לאורך כל תולדות עם ישראל, אנו פוגשים שוב ושוב תמונה דומה: יהודים, בני יעקב, נרדפים ומפוחדים, כשבקושי אבן אחת למראשותיהם, חלום גדול בלבם ותפילה על שפתותיהם.
יש מן הפרשנים שהעניקו למילותיו של יעקב משמעות עמוקה ורלוונטית במיוחד. לאחר שהתעורר מחלומו, נדר יעקב נדר ואמר:
"וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם־יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן־לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ".
לכאורה, יש כאן מילים מיותרות. די היה לכתוב "ונתן לי לחם ובגד", שהרי ברור שלחם נועד לאכילה ובגד נועד ללבישה. מדוע, אם כן, מדגישה התורה שיעקב מבקש דווקא "לחם לאכול ובגד ללבוש"?
הסברם של הפרשנים הוא שלא די בכך שיהיה לאדם לחם. יש אנשים שיש להם לחם, אך מסיבות רפואיות או אחרות אינם יכולים לאכול ממנו וליהנות מטעמו. לכן הבקשה אינה רק שיהיה לנו לחם, אלא שגם נזכה לאכול ממנו וליהנות ממנו.
כך גם באשר לבגדים. יש אנשים שארונותיהם מלאים בבגדים יפים, חדשים ומשובחים, אך למרבה הצער הם מאושפזים במשך שנים ארוכות בבתי חולים או במוסדות סיעודיים, כשהם לבושים בבגדי בית החולים. יש להם בגדים יפים בארון, אך הם אינם זוכים ללבוש אותם וליהנות מהם.
לכן תפילתו של יעקב אינה רק שיהיו לו לחם ובגדים, אלא שיזכה גם להשתמש בהם, לאכול מן הלחם וללבוש את הבגדים, וליהנות מן הדברים הפשוטים והבסיסיים שהחיים מעניקים לנו.
יעקב יוצא מביתו בודד, כשאבן למראשותיו, חלום בלבו ותפילה על שפתיו. עוד יחלפו שנים רבות, ובהן עליות ומורדות, תקוות ואכזבות, רגעי ייאוש ושמחות. אולם מה שחשוב הוא תמונת הסיום.
יעקב יסיים את דרכו כשהוא מוקף בצאצאיו, ובפיו המילים המרגשות שאמר ליוסף:
"רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ".
ובהמשך הוא מברך את נכדיו:
"הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק, הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ".
כך, בסופו של דבר, גם הורינו, לאחר כל התלאות והניסיונות הקשים שעברו, זכו לראות כיצד חלומותיהם מתגשמים ותפילותיהם מתקבלות. כיצד מתוך אותה אבן שנותרה להם למראשותיהם במחנות ובגטאות, צמח דור ישרים מפואר ומבורך, הנושא עמו את חלומותיהם וממשיך את דרכם.
אותה אבן בודדה, שהייתה סמל למחסור, לפחד ולחוסר האונים, הפכה ברבות השנים לאבן יסוד בבניינם של חיים חדשים, של משפחה ושל דורות ההמשך.
וכדבריה של נעמי שמר ב"שירו של אבא": "לא לשווא אחי חצבת לבנין חדש, כי מן האבנים האלה יבנה המקדש".