מפגן אחדות
מפגן אחדותצילום: Chaim Goldberg/Flash90

הימים היו ימי טרום הגירוש. בגדרה הקטנה, בימים שלפני עידן האינטרנט, לא היה יותר מדי מה לעשות, וכך מצאתי את עצמי, מיוזמתי כמובן, אין צורך לערב את הפיקוח, מחלק מדי יום סרטים כתומים בסופר הישן.

לא אשכח איך באחד מאותם ערבים חזר אבא הביתה מהכולל וסיפר בעיניים נוצצות שהולכים לעצור את הגירוש. מתארגנת צעדה ענקית ברגל, היישר לגוש קטיף. "הציבור הולך להגיע במסה כזאת שלא יהיה אפשר לפנות אותנו", הוא הסביר. התאהבתי ברעיון מיד.

לא הייתי צריך לעבוד קשה כדי לשכנע את אבא שאני חייב לבוא איתו. אמא הייתה אז בחודש התשיעי להריונה, ואני מצאתי את עצמי סופר את הימים בהתרגשות, מחכה לרגע הגדול שבו נצא לדרך להציל את הגוש.

יום הצעדה הגיע. אבא, שהיה מהפעילים הבולטים בגדרה והסביבה, ארגן אוטובוס לנתיבות, נקודת הכינוס. אל המרכז המסחרי המאובק בגדרה החלו להגיע אנשים רבים, וגם שוטרים. אריק שרון, שהבין כי הצעדה עלולה לשבש את תוכניותיו, פעל למנוע את הגעת הצועדים, והמשטרה עצרה את האוטובוסים.

כשהבנו שהאוטובוס כבר לא יצא באותו יום, הצלחנו אבא ואני למצוא חברים עם רכב, לנסוע לנתיבות ולהמשיך משם ברגל עד לכפר מימון. אבל מבחינתי, דווקא הרגע ההוא, עם השוטרים, נהג האוטובוס המסכן והמרכז המסחרי האפור בגדרה, נצרב עמוק בזיכרון. כך זה מרגיש כשמדינת ישראל מגויסת נגדך.

חלפו מאז שנים רבות. גדלתי, השתניתי, וכולנו השתנינו. אפילו גדרה השתנתה. אבל מאז תחילת המאבק סביב הרפורמה המשפטית, מפעם לפעם עולים וצפים בי הזיכרונות ההם.

קחו לדוגמה את כתבתה של אילנה "אמת לשעתה" דיין מאתמול. בעיניי, זו דוגמה קלאסית לאופן שבו סיפור אחד יכול להפוך, באמצעות עריכה ופרשנות, לכתב אישום ציבורי נגד מחנה פוליטי שלם.

בבסיס הסיפור עומדת תלונה שהגיש ראש הסגל של ראש הממשלה למשטרה, בחשד לשוחד בחירות, תוך הפניה לאדם נוסף שהחזיק במידע. המשטרה תשאלה את אותו אדם, וביום הבחירות עצרה פעילים של רע"ם. לפי המתואר, אצל חלקם נמצאו מעטפות ובהן סכומי כסף מזומן של מאות אלפי שקלים. על פני הדברים, מדובר במידע שלפחות חלקו הצדיק בדיקה משטרתית.

אלא שבכתבה של דיין, בליווי מוזיקה דרמטית וכותרות בומבסטיות, הפך הסיפור מתלונה במשטרה ל"השתלת מידע". המונח הזה יוצר בעיניי רושם כאילו נתניהו או מי מאנשיו חדרו למערכות המשטרה ושתלו בהן מידע כוזב. אלא שלפי התיאור שהוצג בכתבה עצמה, הטענה היא שהמידע שמסר אותו אדם היה מהימן בחלקו, אך גם מוגזם.

לא הוצגה בכתבה, להבנתי, ראיה לכך שמישהו מלמעלה הורה למשטרה לפעול ללא צווים או קבע עבורה את מועד הפעולה. ובכל זאת, המסר העולה ממנה, כפי שאני מבין אותו, מרחיק לכת הרבה מעבר לשאלת אמינותו של מוסר המידע. הוא מצייר תמונה של סכנה לטוהר הבחירות כל עוד נתניהו והימין נמצאים בשלטון.

גדי אייזנקוט מיהר להגיב בחריפות, והמשטרה הודיעה על פתיחת חקירה נגד מוסר המידע. בעיניי, יש כאן שאלה שראוי לשאול: כיצד מידע שחלקו נמצא נכון, לכאורה, הופך למוקד של מתקפה ציבורית כה נרחבת, בעוד שהשאלות על החשדות המקוריים נדחקות לשוליים?

אני סבור שבמשך שנים הולכת ומתחזקת בקרב חלק ממובילי השמאל בישראל תפיסה שלפיה השלטון חייב להישאר בידיהם, גם כאשר תוצאות הבחירות מעניקות את הרוב למחנה אחר. בעבר התנהל המאבק בעיקר בזירה הפוליטית והדמוקרטית, אך בשנים האחרונות נדמה לי שגוברת הנכונות להפעיל גם מוקדי כוח אחרים כדי למנוע מממשלות ימין לממש את מדיניותן.

כך אני רואה גם את ההתנהלות סביב משפט נתניהו. משפט המתנהל במשך שנים ארוכות, ושבמהלכו עלו שאלות קשות על חלק מהאישומים ועל התנהלות גורמי האכיפה. אינני מתיימר לקבוע את תוצאותיו, אבל בעיניי עצם התמשכותו והאופן שבו הוא מלווה את החיים הציבוריים מחייבים דיון רציני הרבה יותר מזה שמתקיים כיום.

וכשלא מצליחים להחליף את נתניהו, נדמה לפעמים שמנסים להחליף את העם.

מאז הבחירות שהביאו להקמת ממשלת הימין, וביתר שאת לאחר שהתבררו תוצאותיהן, אני מזהה מאמץ המתנהל בשני מישורים. האחד הוא דמוניזציה של הימין הדתי והמסורתי, עד כדי הצגתו כאיום על אופייה של המדינה. השני הוא ניסיון להציג שותפות פוליטית עם גורמים ערביים, גם כאלה שהתבטאויותיהם ומעשיהם מעוררים מחלוקת קשה, כחלופה לגיטימית ומועדפת לשלטון הימין.

אני שומע את הדיבורים על הפרת הבטחות ליבה, על שינויים חוקתיים ועל הצורך בהסכמה רחבה. אלה שאלות חשובות שראוי לדון בהן ברצינות. אבל לעיתים נדמה לי שמאחורי הוויכוח העקרוני מסתתר מסר אחר: הימין רשאי לנצח בבחירות, ואולי אפילו להקים ממשלה, אבל אם יבקש ליישם מדיניות שונה מזו שהייתה נהוגה עד כה, הוא ייתקל בהתנגדות בכל מוקדי הכוח האפשריים.

זהו בעיניי לב הבעיה. דמוקרטיה אינה רק הזכות להצביע, אלא גם האפשרות של הציבור שבחר ברוב מסוים לראות את נבחריו מנסים לממש את המדיניות שבשמה נבחרו, בכפוף לחוק ולכללי המשחק הדמוקרטיים. כשציבור גדול מרגיש שהכרעתו אינה זוכה לכבוד, האמון שלו במוסדות המדינה הולך ונשחק.

גדי איזנקוט, לא סביר שתקרא את השורות האלה, אבל אני מבקש לפנות אליך, אל מי שמאחוריך ואל מי שאיתך. ייתכן שאתה מפרש את הקריאה שלנו לאחדות כחולשה, כאותו דפוס מוכר של הציבור הציוני־דתי, שמבקש שוב ושוב לפייס, להתפשר ולוותר כדי לשמור על שלמות העם. אם כך אתה רואה את הדברים, אתה טועה.

אנחנו באמת מאמינים שאחדות עדיפה למדינת ישראל, בוודאי בתקופה הקשה שבה אנו נמצאים. אנחנו מאמינים שטוב יהיה אם חילופי הדורות והעברת האחריות הציבורית יתרחשו מתוך שותפות, כבוד הדדי ושילוב זרועות. לא משום שאין לנו עמדות, לא משום שאיננו יודעים להיאבק עליהן, אלא משום שאנחנו מבינים היטב את מחירה של מלחמת אחים.

אבל אל תבלבלו בין האחריות הזאת לבין חולשה. אל תחשבו שהנכונות שלנו להושיט יד פירושה שנקבל כל ניסיון לדחוק אותנו לשוליים או לשלול את הלגיטימיות של הבחירה הפוליטית שלנו.

אנחנו הילדים של קיץ 2005. אנחנו זוכרים את הסרטים הכתומים, את האוטובוסים שנעצרו, את הכבישים ואת התחושה הקשה שמדינת ישראל, המדינה שלנו, ניצבת מולנו.

אלא שהילדים ההם כבר גדלו. אנחנו אנשים אחרים, בזמנים אחרים. למדנו, התבגרנו, הקמנו משפחות, ואנחנו מבינים היום טוב יותר את כוחנו ואת אחריותנו. אנחנו מבקשים אחדות לא מפני שאיננו מסוגלים לעמוד על שלנו, אלא מפני שאנחנו יודעים עד כמה עמוק עלול להיות הקרע כשציבור אחד מרגיש שאין לו מקום במדינתו.

אני מתפלל ומייחל שלא נגיע שוב לנקודה הזאת. שהפעם נדע לבחור בדרך אחרת, דרך שבה גם מי שחולקים זה על זה בחריפות מבינים שהמדינה הזאת שייכת לכולנו. הדור של קיץ 2005 דורש אחדות. אבל הוא דורש גם שיכבדו אותו, את קולו ואת זכותו להיות שותף מלא בעיצוב דרכה של מדינת ישראל.