
אבא חזר מהמילואים, אבל הוא כבר לא מתנהג כמו פעם. הוא נבהל מרעשים, מתפרץ בכעס, מתרחק מהילדים ולעיתים נראה כאילו הוא בכלל לא נמצא בבית. מה עובר בראשו של ילד שרואה את אביו משתנה מול עיניו?
בספרה החדש, "אבא חזר ממש מוזר", מתארת הפסיכולוגית החינוכית נחמה ברוך את עולמם של ילדים להורים המתמודדים עם פוסט־טראומה, ואת השאלות שלא תמיד יש להם אומץ לשאול. "יכול להיות שהוא כבר לא אוהב אותי? אולי הכל באשמתי?", היא כותבת, ומבקשת להעניק למשפחות שפה משותפת להתמודדות עם המציאות הכואבת.
"המציאות המורכבת של המלחמה בשלוש שנים האחרונות טלטלה את חייהם של משפחות רבות", כותבת ברוך בהקדמה לספרה. "חלקן חוו אובדן של אדם קרוב ואהוב, חלקן חוו פציעה בגוף או בנפש של מי מבני המשפחה, וחלקן חוו 'רק' מאות ימים של סבבי מילואים לא נגמרים".
לצד הגבורה והמסירות, יש גם מחיר נפשי כבד. "לוחמים עזי נפש, שחירפו את נפשם, וגם אם חוזרים שלמים מבחינה גופנית, הנפש שלהם מפורקת". ברוך מסבירה כי הדריכות, עוררות היתר, המחשבות החודרניות וההסתגרות משפיעות לא רק על המתמודד עצמו, אלא על המשפחה כולה.
"הפוסטראומה היא מצב שבו אומנם האדם חזר הביתה, אולם מחשבותיו ורגשותיו, לפחות לעיתים, נשארו עדיין בשדה הקרב", היא מתארת. לדבריה, ההקבלה לאיבר גוף שנשאר בשדה הקרב עשויה לסייע בהבנת הפציעה הנפשית, שאינה נראית לעין אך השפעותיה נוכחות בחיי היומיום.
אחת הסוגיות המרכזיות שבהן עוסק הספר היא עולמם הפנימי של הילדים. אלה רואים את השינוי בהתנהגות האב, אך אינם יודעים כיצד לפרש אותו. "מה בדיוק קרה לאבא? למה הוא מתנהג בצורה שונה מהרגיל? האם זה יהיה ככה לתמיד? למה הוא קופץ מכל דבר? למה הוא לא מתייחס אלי? יכול להיות שהוא כבר לא אוהב אותי? אולי הכל באשמתי?", מונה ברוך את השאלות המטרידות את הילדים, גם כאשר אינן נאמרות בקול.
כדי לאפשר לילדים לגעת בכאב בלי להיבהל ממנו, בחרה ברוך לספר את הסיפור באמצעות דמויות של קופים. "הסיפור נכתב באופן השלכתי כדי לאפשר לילד לבחור את המרחק המתאים מהדמויות ומהסיפור", היא מסבירה. כך יכול הילד להזדהות עם קופיף וקופיפה, לשוחח על רגשותיהם, ובהדרגה, אם הוא מסוגל לכך, גם על המציאות בביתו.
באחד הרגעים המשמעותיים בסיפור, קופיף נבהל מתגובתו של אביו ומיד מאשים את עצמו. "זה אבא", אמר קופיף בבכי, "עשיתי רעש חזק והוא כמעט הרביץ לי. זה הכל באשמתי. לא הייתי צריך לדפוק ככה".
המשפט הזה מבטא את אחת הסכנות הרגשיות בהתמודדות המשפחתית: ילד עלול להאמין שהתנהגותו היא שגרמה להתפרצות של ההורה. ברוך ממליצה להורים להתעכב דווקא על הרגע הזה, לשאול מה הרגיש קופיף, מה השיבה לו אמו והאם באמת הוא אשם במה שקרה לאביו. המסר המרכזי הוא שהילד אינו אחראי לפוסט־טראומה של ההורה, ואינו אשם בתגובותיו.
אולי השאלה הכואבת ביותר בספר נוגעת לעתיד. קופיף אינו מבקש דברים גדולים. הוא פשוט רוצה בחזרה את אבא שלו. "אז זה יישאר ככה לתמיד?" שאל קופיף בשקט. "המחשבות של אבא לא יחזרו אף פעם לכאן? אני לעולם לא אוכל להראות לו איך אני אלוף בקפיצות?" ובהמשך מתואר כיצד "דמעה קטנה התגלגלה מהעיניים של קופיף".
גם כאן ברוך אינה מבקשת להציע הבטחות שווא. במקום להבטיח שהכול יחזור להיות כפי שהיה, היא מציעה תקווה זהירה, המבוססת על טיפול, קשר משפחתי והתקדמות הדרגתית.
"אנחנו לא יודעים מה יהיה", אומרת האם בסיפור, "אבל כבר הזמנתי את הקופה־מרפאת שלנו, היא תעשה מה שהיא תוכל כדי לעזור לאבא. וגם אנחנו נעשה מה שאנחנו יכולים כדי להראות לו שאנחנו אוהבים אותו ומתגעגעים אליו. ואולי לאט לאט המחשבות שלו יחזרו לכאן".
ברוך מדגישה כי "תתכן החלמה, גם אם חלקית", וכי לצד הקושי אפשר לפתח יכולות התמודדות ולמצוא כוחות חדשים. היא מציעה להורים לשוחח עם הילדים לא רק על האפשרות שאבא יחלים, אלא גם על האפשרות להתקדם בהדרגה וללמוד לשאת יחד את המשא המשפחתי.
הספר אינו מיועד רק לילדים. בהקדמה מציעה ברוך להורים דרך לקריאה משותפת, וממליצה לקרוא תחילה את הסיפור בעצמם, לבחור זמן רגוע ולהקשיב לתגובות הילד. "עם ילדים מסוימים יתכן שנישאר רק בעולם הדימויים כיוון שלדבר על המציאות יהיה קשה מדי", היא כותבת. "כדאי לזכור שיש ערך בכל עיסוק בנושא, גם אם בצורה השלכתית".
אפשר לשוחח על הדמויות, לשאול את הילד מה אהב בסיפור ומה הכעיס אותו, לצייר לקופיף ולקופיפה ציור, לכתוב להם מכתב או להמציא סוף אחר לסיפור. ברוך מציעה גם לשאול את הילד מה יכול לעזור לו להרגיש שאבא אוהב אותו, אפילו כאשר התנהגותו השתנתה.
לצד זאת, היא מדגישה כי אף שהילד יכול לשמח את אביו במחווה קטנה, האחריות להחלמת האב אינה מוטלת על כתפיו. "אנחנו לא יודעים איך אבא יגיב, אבל כדאי להזכיר לו כמה אנחנו אוהבים אותו", היא כותבת, ומציעה לחזק את משאבי ההתמודדות של הילד ושל המשפחה כולה.
מעל הכול, מבקשת ברוך להילחם בשתיקה ובבדידות שמלוות משפחות רבות המתמודדות עם פוסט־טראומה. "חלק חשוב בהתמודדות הזאת היא היכולת לדבר את הדברים ולהיות שותפים יחד בחוויה", היא מסכמת. "זהו משאב משמעותי מאד מול תחושות הבדידות וחוסר האונים המאפיינות בני משפחה רבים".
