
בארבע השנים האחרונות העלה השמאל הישראלי הקיצוני - יחד עם שותפיו במה שמכונה "מחנה השינוי", אך פועל בפועל כמחנה השיסוי - את ההצגה הפוליטית המושקעת ביותר בעיר. מה שנמכר לציבור כמאבק ערכי על עתיד המדינה, נחשף כקמפיין ציני שמטרתו אחת: הפלת שלטון הימין. כך נראתה ההצגה, מערכה אחר מערכה, עד לסוף המר:
מערכה ראשונה: המרדה תחת מסכת "הדמוקרטיה"
המסך עולה על ניסיון לגיטימי ודמוקרטי לאזן את מערכת המשפט ולתקן עיוותים רבי-שנים. מחנה השיסוי ממהר למתג את המהלך כ"הפיכה משפטית". תחת המסכה של הצלת הדמוקרטיה, מובילים שחקני המחנה מהלכי המרדה ואיומי סרבנות מצד משרתי מילואים וטייסים, תוך פגיעה מכוונת בלכידות ובביטחון המדינה.
מערכה שנייה: השחרת הציונות הדתית
במקביל לזירה המשפטית, מכוון מחנה השיסוי את הזרקורים אל ציבור הציונות הדתית - ציבור שנושא בנטל השירות הצבאי, בחזית הלחימה ובבניין הארץ בהיקפים חסרי תקדים. במקום הוקרה על מסירות הנפש, מוטחים באוהבי העם והארץ כינויי גנאי ארסיים, ובראשם התווית "אוכלי מוות".
מערכה שלישית: הנדסת התודעה והמתקפה על לומדי התורה
הדרמה מגיעה לשיאה בסוגיית הגיוס, באמצעות מניפולציה לשונית מתוזמרת. המונח "משתמטים" מוחלף ב"סרבנים" כדי להלבין את סרבנות הטייסים ולייצר סימטריה שקרית. כל ניסיון להסדרה מתויג מיד כ"חוק השתמטות", ולומדי התורה הופכים יעד למסע דה-לגיטימציה אגרסיבי הגובל באנטישמיות.
מערכה רביעית: ההתהפכות הגדולה והכפיפות לרב לנדו
התפאורה מתחלפת לאחר בחירות 2026. מחנה השיסוי גורף 48 מנדטים בלבד, ובצל המגעים להישען על המפלגות הערביות תומכות הטרור, מתיישב יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן על כיסא יו"ר ועדת החוץ והביטחון. לפתע, הסיסמאות מתאדות: במקום "גיוס לכולם", מקדם ליברמן "חוק גיוס נורמטיבי" ורך - תוך הצהרה מפורשת שהחוק חייב לקבל את אישורו של הרב דב לנדו. מי שבנה קריירה על שנאת חרדים, כופף את עצמו בן-לילה לגדולי התורה.
מערכה חמישית: הסוף המר - כך נפל המחנה האמוני בפח
המסך יורד והאמת נחשפת במלוא כיעורה: הכול היה הצגה שנועדה לפרק את הברית בין הימין לציבור הדתי בהנהגת בנימין נתניהו. אך הטרגדיה האמיתית של המערכה החמישית אינה הצביעות של מחנה השיסוי, אלא התמימות של המחנה האמוני.
רבים מדי במחנה הלאומי-אמוני האמינו להצגה הזו. במקום לעמוד זקופים ולמשול, הם התנצלו, התפתלו, חיפשו פשרות וביקשו להידבר עם מי שכלל לא התכוון לכך. כך החמיץ המחנה האמוני את ההזדמנות ההיסטורית לממש את הבחירה הלגיטימית של רוב העם: זהות יהודית גאה, לאומיות שפויה ואמונה בנצח ישראל.
סוף דבר: אפשר לשנות את את הסוף לטוב, של התפכחות והתלכדות שלא נלחצת מהטרלת הטרללת.
אירופה קרסה בגלל שאיבדה את זהותה ואמונתה, לנו יש את עולם התורה, את מסירות הנפש של חיילנו הצדיקים שמקבלים רוח מעולם הישיבות, השמאל יודע שברית ביננו היא לא רק ברית פוליטית אלא ברית חיים, שהתורה היא המנוע של הלאומיות, את זה הם מנסים לשבור, אבל החיים האמיתיים יותר חזקים מכל ספין.
מה שמחזיק עם לאורך הדורות הוא המחשבות שלו, התרבות והרוח. את עם ישראל מחזיקים הקודש, התורה והאמונה, הקדושה והטהרה. כשבנימין נתניהו מביט בשותפיו החרדים והדתיים, הוא רואה לנגד עיניו את סבו, הרב נתן מיליקובסקי. הוא יודע היטב שהרוח של נצח ישראל מוזרמת לעורקיו מספסלי בית המדרש.
ההיסטוריה האנושית מוכיחה זאת שוב ושוב: ברגע שהרוח פסקה מאירופה - היא מתה. כל אומה מזדקנת וקמלה ברגע שהיא מפנה עורף לערכיה. כך למדנו מפרשת השבוע בחלום סולם יעקב: אומות העולם עולות ויורדות מעל בימת ההיסטוריה, ואילו עם ישראל עולה ואינו יורד לעולם - מפני שהוא מתעלה.
זו הנוסחה שמפחידה כל כך את מחנה השיסוי: השילוב המנצח בין הספרא לסייפא. אצלנו, כאשר החייל לובש מדים - בחור הישיבה מתעטף בטלית ומניח תפילין; לחייל יש נשק - ולבחור הישיבה ספרים; לחייל כומתה - ולבחור הישיבה כובע. יחד, מתוך אחדות ייעוד, הם בונים כוח בלתי מנוצח. זהו כוחה של האמת, כוח המוסריות האלוקית, העדינות והאצילות שלמענן באה האומה הישראלית לעולם.
הגיע הזמן שהמחנה האמוני יפסיק להתנצל על הברית הזו - ויתחיל להוביל איתה בראש מורם.
