
בתוך כל ההמולה הפוליטית והדריכות לקראת אפשרות של סבב לחימה נוסף מול איראן, כמעט שנבלע מקרה משפטי אחד, שמאחורי פרטיו המשפטיים היבשים מסתתרת סוגיה בעלת משמעות ציבורית רחבה הנוגעת לכל אזרח: עד כמה מערכת המשפט שלנו מסוגלת לזהות את טעויותיה ולתקן אותן?
בפסק דין דרמטי שניתן לפני כחודש בבית המשפט העליון, בוטלה הכרעת בית המשפט המחוזי בחיפה בסכסוך אזרחי שהתגלע בקיבוץ שדות ים. שופט המחוזי, שמואל מנדלבום, בחר לנמק פסק דין שניתן על דרך הפשרה, אף שהצדדים הסכימו להכרעה ללא נימוקים, אלא שדווקא הנימוק חשף טעות משפטית. באופן פרדוקסלי, שופטי העליון קיבלו את הערעור, אך גם מתחו ביקורת על עצם ההנמקה שעלולה לסכל את יתרונות ההליך המקוצר. אלא שמאחורי השתלשלות העניינים בסכסוך המקומי מסתתרת שאלה מטרידות בהרבה, הנוגעת לאחד מיסודות שלטון החוק: האפשרות שטעות שיפוטית תחרוץ את גורלו של אדם מבלי שתתגלה אי פעם.
השופט מנדלבום ספג ביקורת על החלטתו לנמק את פסק הדין, אך דווקא על כך הוא ראוי לשבח. דווקא נכונותו לחשוף את שיקוליו לביקורת אפשרה לגלות את הטעות ולתקנה. מנקודת מבטה של תרבות הבטיחות זוהי התנהלות ראויה, שכן במערכות עתירות סיכון, כגון תעופה, רפואה ומשפט, עצם גילויים של טעויות וכשלים אינו מכשול. מערכת בטוחה נבחנת ביכולתה לאתר אותם, לתקנם וללמוד מהם.
גם את מושג היעילות ראוי לבחון מחדש. הליך מהיר שהניב תוצאה שגויה אינו יעיל רק משום שהסתיים במהירות, וטעות שלא התגלתה אינה הופכת להכרעה נכונה משום שנחסך הליך ערעור. יעילות אמיתית מחייבת להביא בחשבון גם את איכות ההכרעה ואת מחיר הטעויות. מערכת המשפט מציעה מגוון מסלולים לקיצור הליכים וכביכול לייעול של ההתדיינות, אך בצד היתרונות הגלומים בהם, כרוך גם הסיכון לטעויות שאיש לא יגלה. כך למשל, בפשרה אזרחית ניתן להבין את נכונות הצדדים לוותר על בירור מלא ועל הנמקה כדי לסיים את הסכסוך מהר יותר. אולם המקרה בשדות ים ממחיש את הסיכון לטעות שלא תתגלה, סיכון אשר חמור שבעתיים במשפט הפלילי, שבו חקר האמת אינו אינטרס רק של הצדדים, אלא גם חובה ציבורית, כשעל כף המאזניים מונחים חירותו של אדם, שמו הטוב ולעיתים אף חייו.
הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח השימוש הנרחב בעסקאות טיעון ובהליכים מקדמיים. הליכים אלה נועדו לקצר את ההתדיינות ולעודד הסכמות, אך גם הם מאפשרים לסיים תיקים ללא בירור ראייתי מלא, ובכך מצמצמים את האפשרות לגלות טעויות ולזהות כשלים חוזרים במערכת.
אין חולק על נחיצותם של הליכים מקוצרים דוגמת עסקאות טיעון, פשרות ודיונים מקדמיים, במיוחד לנוכח העומס הכבד על מערכת המשפט בישראל והסחבת המתמשכת בניהול תיקים. אולם השימוש הרווח בהם, לעיתים כמעט כברירת מחדל, הוא בגדר מדרון חלקלק ומסוכן. גם בהליכים אלה ניתן לשלב ביקורת שיפוטית ראייתית, שבמסגרתה השופט בוחן באופן פעיל את התשתית הראייתית ואת הקשיים העולים ממנה. ביקורת כזו עשויה לחשוף חולשות בתיק התביעה, לצמצם את הסיכון להרשעות שווא ואף לקדם סיום מושכל ומהיר יותר של ההליך, שכן הליכי סרק רבים ינופו מראש על ידי הצדדים לו ידעו כי הם נתונים לביקורת.
דווקא בימים אלה, בעיצומו של משא ומתן להרכבת הממשלה, ולאחר ארבע שנים של יוזמות חקיקה לשינויים במערכת המשפט, המאמץ להגברת הבטיחות במשפט חייב לעמוד על הפרק בתוך מכלול הסוגיות. על הממשלה הבאה, יהיה הרכבה אשר יהיה, לקדם תיקונים ממשיים הנוגעים לאיכות ההכרעות השיפוטיות ולמנגנונים שיבטיחו ביקורת ראייתית אפקטיבית, זיהוי טעויות וצמצום הסיכון להרשעות שווא.
כאשר סיום התיק הופך למטרה מרכזית בפני עצמה, הבירור העובדתי עלול להידחק לשוליים, והמערכת תפספס טעיות ותאבד הזדמנויות לתקן עוולות וללמוד מכשלים. לפיכך השופט מנדלבום ראוי לשבח. לא משום שלא טעה - אלא משום שאפשר לגלות שטעה. זהו שיעור חשוב למערכת המשפט כולה, ובפרט למשפט הפלילי, משום שהמחיר הכבד ביותר אותו נשלם יהיה הוויתור ההדרגתי של מערכת המשפט על החתירה לחקר האמת.
ד"ר יוסף זהר הוא חוקר ומרצה בכיר בחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי ומנהל המכון לבטיחות במשפט הפלילי