סמל צ' בוגר קורס צוללן, שייטת 7

"הרבה מאוד פעמים אנשים אומרים לי, אה, אתם לא עושים כלום. כשהעשייה שקטה, אז אף אחד לא שומע עליה". במשפט הזה מסכם סמל צ', בוגר קורס צוללן בשייטת 7 של חיל הים, את הפער בין מה שהציבור יודע על השירות בצוללות לבין המציאות שהוא וחבריו מכירים.

בראיון באולפן ערוץ 7, לקראת טקס סיום הקורס, הוא מספר על ההכשרה התובענית, האחריות הכבדה המוטלת על אנשי הצוות ועל ההחלטה לבחור במסלול קרבי שרוב הפעילות בו מתרחשת הרחק מעיני הציבור.

סמל צ' גדל בציבור הדתי-לאומי, למד בישיבה תיכונית, היה פעיל בבני עקיבא ועשה שנת שירות. במשפחתו השירות הצבאי תופס מקום מרכזי: אביו וחמשת אחיו הגדולים שירתו בחי"ר. דווקא הוא ואחיו התאום בחרו במסלולים אחרים. האחד בצוללת של חיל הים, השני בחיל השריון. הבחירה שלו עוררה לא מעט שאלות בקרב חבריו, שרבים מהם התגייסו ליחידות מובחרות.

"הציבור הדתי-לאומי ידוע בזה שחשוב לו להיות קרבי", הוא אומר. "כשאני החלטתי ללכת לצוללות, באמת הרבה הרימו גבה. גם לי זה לא היה ברור, לא החלטתי ישר שאני רוצה". לדבריו, אחד הדברים שהכריעו את הכף היה האופי הבלתי מתפשר של השירות. "המכונה עשויה ממתכת, והיא לא יודעת להתמודד עם זה שאתה מעגל פינות. עם זה שאתה עושה משהו רק חצי דרך".

מאחורי האמירה הזאת עומדת אחריות יוצאת דופן. בצוללת, הוא מסביר, כל פעולה טכנית מחייבת דיוק מוחלט. טעות בהפעלת מערכת או שינוי בסדר הפעולות עלולים לסכן את אנשי הצוות. "אם אתה תעשה פעולה אחת מוקדם יותר, פעולה אחת מאוחר יותר, אז אנחנו נגיע למצב מסוכן", הוא מתאר.

הפעם הראשונה שבה נכנס לצוללת נחרתה בזיכרונו. "מבחינתי זה היה כמו חללית", הוא מספר. "אתה נכנס פנימה, יורד בסולם, ופשוט זה בלגן מסודר". לדבריו, המראה של צינורות, שסתומים ומערכות המותקנים בצפיפות היה מפתיע, אך לא פחות מכך הרשימה אותו השליטה של אנשי הצוות בכל פרט.

ההכשרה שמביאה את הלוחמים אל הכלי הזה מתחילה בגיבוש, שלאחריו מגיעים לקורס כ-50 חיילים. השלב הבסיסי נמשך כחצי שנה וכולל מאמצים פיזיים, התמודדות מנטלית ולימודים אינטנסיביים. החניכים נדרשים לקלוט כמויות גדולות של ידע בזמן קצר ולעמוד במבחנים גם בתנאי עומס ועייפות. בהמשך הם מתחלקים למגמות מקצועיות, וסמל צ' שובץ במגמת מכונה.

אבל האתגר אינו מסתכם בלימודים או במאמץ הגופני. השירות בצוללת מחייב התמודדות עם העובדה שאנשי הצוות נמצאים בתוך כלי מורכב, בסביבה שבה כל תקלה עלולה להיות משמעותית. "אתה לומד איך להתמודד עם עומס, עם זה שאתה בעצם גם נמצא בתוך מכונה שהיא מאוד מסוכנת, וגם זה שאתה נמצא בשטח אויב ויכולים לגלות אותך", הוא אומר. "גם עצם היותך בתוך הכלי היא מסוכנת, גם אימון יכול להיות מסוכן מאוד".

הניתוק מהעולם החיצון הוא חלק נוסף מהמציאות הזאת. במהלך הקורס סגרו החניכים בבסיס תקופות של 28 ימים ברציפות, יותר מפעם אחת, והגישה לטלפון הוגבלה לשעה בשבוע. בהפלגות עצמן, הוא מספר, אין אפשרות לשוחח עם הבית או אפילו להעביר דרישת שלום.

הוא נזכר בתקופה שבה התבשרו החניכים על אירועים משמעותיים רק לאחר שחזרו הביתה. "זה היה בתקופה ששחררו חטופים, והיינו יוצאים הביתה אחרי 28 ומגלים את זה. לא היינו יודעים כלום", הוא מספר. גם החדשות הקטנות הפכו לחלק מהחיים המשותפים: חייל שחזר מאירוע הביא איתו עדכונים מבחוץ, ומי ששמע שיר חדש לימד את חבריו את המילים.

דווקא בתנאים האלה נוצר, לדבריו, קשר עמוק בין אנשי הצוות. "החברים שלי מהקורס הפכו להיות כמו משפחה", הוא אומר. אחרי תקופות ארוכות יחד, ללא קשר רציף לעולם שבחוץ, החברות הפכה לאחד הדברים המשמעותיים ביותר שלקח מההכשרה.

לצד הקושי המקצועי והאישי, סמל צ' מתאר גם חוויה דתית שלא ציפה לה. לדבריו, השירות בצוללות מאפשר לחיילים דתיים לשמור על אורח חייהם, והמפקדים אף מסייעים בכך. "זה הגיע למצב כזה, אתה שוכח להתפלל מנחה, והמפקד בא ומזכיר לך", הוא מספר.

אחד הרגעים המיוחדים עבורו היה השבת הראשונה בצוללת. בדרך כלל, הוא מסביר, אין די חיילים דתיים כדי לקיים מניין, אך באותה הפלגה הצטרפו לתפילה גם חיילים מסורתיים וחילונים. "היה מניין", הוא נזכר. "גם המסורתיים הגיעו, וגם החילונים הצטרפו". לקראת קבלת שבת שרו אנשי הצוות יחד שירי שבת וניגוני קרליבך.

עוד לפני שהתגייס העסיקה אותו שאלה שלא שומעים בכל בית מדרש: לאיזה כיוון מתפללים כאשר נמצאים בצוללת מתחת למים? "אני לפני השירות שאלתי את עצמי, לאן צריך להתפלל? איפה ירושלים?", הוא מספר. בסופו של דבר החליט לבחור לעצמו כיוון קבוע בתוך הכלי. "אני החלטתי שאני אתפלל תמיד לחרטום של הצוללת", הוא אומר, ומסביר שבכלי שנמצא בתנועה קשה להסתמך על כיוון קבוע ביחס ליבשה.

המחיר האישי של השירות מורגש במיוחד בקשר עם משפחתו. אחיו התאום משרת בחיל השריון, ובשלב מסוים חלפו ארבעה חודשים בלי שהשניים נפגשו. סמל צ' החמיץ אפילו את מסיבת הגיוס של אחיו. רק כשהגיע מסע הכומתה של אחיו, הוחלט לאפשר לו לצאת במיוחד ולהשתתף באירוע.

"הייתה לנו תקופה ארוכה של ארבעה חודשים", הוא מספר. "הוציאו אותי במיוחד למסע". המפגש המחודש היה מרגש עבור שניהם, וגם חידד את הדמיון בין שני מסלולי השירות. אף שאחד מהם משרת מתחת לפני הים והשני בתוך טנק, שניהם נדרשים להכיר לעומק את הכלים שעליהם הם מופקדים, לתחזק אותם ולפעול בתיאום מלא עם חבריהם לצוות.

ויש גם צד אחר לחיים בצוללת: הגעגוע לטבע. סמל צ', שהרבה לטייל במדבר לפני גיוסו, גילה במהלך השירות עולם חדש. בזמן הפלגה על פני המים, לפני הצלילה, הוא מספר שאפשר לראות דולפינים, ציפורים ובעלי חיים נוספים. אבל ברגע שהצוללת יורדת מתחת לפני הים, הנוף נעלם.

"בצוללת אין חלונות", הוא מחייך לנוכח אחת השאלות שהוא נשאל שוב ושוב. לדבריו, אפשר לשהות שבועות בלי לראות את השמיים. דווקא אז הוא מוצא כוח בזיכרונות מהטיולים ומהמרחבים הפתוחים. "אתה לומד להתחבר לבחוץ דרך הבפנים, לחשוב על הנוף מהזיכרונות, להיזכר בנופים שראית בטיולים, וזה נותן כוחות להמשיך".

לקראת סיום השיחה הוא מבקש לפנות במיוחד לצעירים המתלבטים אם להתגייס לשייטת 7. הוא מכיר את החששות, ובייחוד את הרצון של צעירים בציבור הדתי-לאומי להגיע לשירות קרבי שבו נושאים נשק ורצים בשטח. לדבריו, יש מי שמוותרים על מסלול הצוללות משום שאינו תואם את התמונה שהייתה להם בראש על שירות משמעותי.

"אני חושב שזאת אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי בחיים", הוא אומר על הבחירה בצוללות. "אנשים חושבים שמה שלא חי"ר, לא קשה. קשה, ועובדים על זה, ומתמודדים עם זה". וכשנשאל מה חשוב שאויבי ישראל ידעו על שייטת 7, הוא אינו נכנס לפרטים על יכולות הצוללות או על משימותיהן. התשובה שלו קצרה: "שאנחנו מוכנים".