גמאל עבד אל-נאצר
גמאל עבד אל-נאצרצילום: דוברות נשיאות מצרים

שבעים שנה חלפו מאז מבצע תושיה, המבצע החשאי שבו חברו אנשי המוסד וחיל הים לחילוץ יהודים ממצרים, בעיצומה של מלחמת סיני. המבצע, שנולד מתוך רצון להציל את אסירי פרשת עסק הביש, התפתח למהלך נועז שבמסגרתו הגיעו אנשי מוסד למצרים במדי הלגיון הצרפתי, ושתי ספינות דיג שהתחזו לאיטלקיות הצליחו לחמוק מהכוחות הבריטיים ולהביא עשרות יהודים לחוף מבטחים בישראל.

בראיון לערוץ 7 חוזר חוקר המורשת סא"ל במיל' גדעון מיטשניק אל הפרשה הפחות מוכרת, וחושף את הרקע למבצע, את ההכנות החשאיות ואת הרגעים שבהם כמעט נחשפה התוכנית.

כדי להבין כיצד נוצרה ההזדמנות לחילוץ, חוזר מיטשניק לאוקטובר 1956 ולפתיחת מבצע קדש. המהלך הצבאי הישראלי בסיני נועד, בין היתר, לספק לבריטניה ולצרפת עילה להתערבות צבאית נגד מצרים, בעקבות החלטתו של נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר להלאים את תעלת סואץ.

בתוך שמונה ימים כבש צה"ל את רוב חצי האי סיני, ובהמשך נסוג ממנו בעקבות לחץ בינלאומי. במקביל פתחו בריטניה וצרפת במתקפה על מצרים, תקפו שדות תעופה, פגעו בחיל האוויר המצרי והפציצו מטרות צבאיות ותשתיות באזור פורט סעיד, בפתח תעלת סואץ.

במסגרת המתקפה הוצנחו כוחות בריטיים וצרפתיים באזור, ויחד עם כוחות שהגיעו מהים השתלטו על פורט סעיד ופורט פואד ועל שדה התעופה הסמוך. הכוחות נערכו להתקדם דרומה ולהשתלט על התעלה, אך התערבות האו"ם ולחצים מצד ארצות הברית וברית המועצות בלמו את המהלך. המבצע הבריטי־צרפתי, שנודע בשם "מבצע מוסקטר", הסתיים בלי שמטרותיו המרכזיות הושגו.

דווקא בתוך המציאות הצבאית והמדינית המורכבת זיהה אברהם דר, איש המוסד שגייס את חברי רשת הריגול הישראלית במצרים במסגרת מבצע סוזאנה, הזדמנות יוצאת דופן.

מבצע סוזאנה הסתיים בפרשת עסק הביש, שבמסגרתה נחשפה הרשת הישראלית במצרים. שניים מחבריה הוצאו להורג, ואחרים נידונו לתקופות מאסר ממושכות.

דר חש מחויבות אישית לחלץ את ארבעת האסירים שנותרו בכלא בקהיר, במיוחד לנוכח תחושתו כי מדינת ישראל אינה פועלת די הצורך לשחרורם.

השליטה הבריטית־צרפתית בחלקים ממצרים נראתה בעיניו כהזדמנות שאסור להחמיץ. הוא הציג תוכנית חילוץ בפני בכירי הממשלה, ובראשם דוד בן גוריון, שכיהן אז כראש הממשלה ושר הביטחון.

בן גוריון אישר את המהלך וצירף לדר את לובה אליאב, שכבר צבר ניסיון רב בהעלאת יהודים לארץ ישראל במסגרת מבצעים חשאיים. אלא שבשלב הראשון הוחלט שלא לפעול לחילוץ האסירים מקהיר, אלא להתמקד בהצלת יהודי פורט סעיד.

בעיר התגוררו אז בין 200 ל־300 יהודים, ומאז תחילת מבצע קדש ריחפה מעליהם סכנה ממשית. השלטונות המצריים החלו להטיל גזירות על יהודי המדינה, ובמקביל גבר החשש מפני פוגרומים שיתרחשו לאחר נסיגת הכוחות הבריטיים והצרפתיים מהעיר.

ב־9 בנובמבר יצאו אברהם דר, לובה אליאב ואלחוטן משדה דב לשדה תעופה בקפריסין. המודיעין הצרפתי, שהיה מודע לתוכנית, סיפק להם תעודות מעבר ומדים שיאפשרו להם לפעול באזור.

למחרת הגיעו השלושה במטוס של חיל האוויר הצרפתי לשדה התעופה הסמוך לפורט סעיד, והחלו באיסוף מודיעין וביצירת קשר עם בני הקהילה היהודית.

כשהם לבושים במדי הלגיון הצרפתי, נכנסו השלושה לרובע היהודי בעיר ונפגשו עם אלי מאיו, בנו של ראש הקהילה. יחד עמו הקימו צוות של צעירים מקומיים, שהחל להכין רשימה מסודרת של היהודים המיועדים לחילוץ.

במקביל התקיימו פגישות עם בכירים בקהילה, נאסף מידע על המשפחות ונבחנו האפשרויות להוציא את היהודים מהעיר. לאחר שהושלמו ההכנות הראשוניות, המתינו אנשי המבצע לאישור הסופי מישראל.

כמה אפשרויות חילוץ נבחנו. האפשרות היבשתית נפסלה במהירות, וגם חילוץ אווירי ירד מהפרק בשל החשש שהבריטים ימנעו מהמטוסים להשלים את המשימה.

חיל הים גייס שתי ספינות דיג, שכל אחת מהן הייתה מסוגלת לשאת כמאה בני אדם, מתוך הערכה שכמאתיים מיהודי העיר יבקשו להימלט. בפועל התברר כי רק 67 מבני הקהילה ביקשו להצטרף למבצע החילוץ.

שתי הספינות הוסוו ככלי שיט איטלקיים, דגלי איטליה הונפו על תרניהן, והן קיבלו את השמות "קסטלה מארה" ו"אפרודיטה".

הספינות יצאו לעבר פורט סעיד בליווי ספינת טורפדו ישראלית. על סיפונן הועמס ציוד רפואי בלבד, ללא נשק, ולמשימה הצטרף צוות מצומצם של לוחמי הקומנדו הימי.

בין המשתתפים בהפלגה היה גם שלמה הלל, שפעל בעבר בשליחות המוסד במצרים ובהמשך עסק בפעילות חשאית גם בעיראק ובמדינות נוספות.

ב־16 בנובמבר הגיעו שתי ספינות הדיג לאזור פורט סעיד ועגנו במרחק של כמה מיילים מהחוף. במקביל הושלמו ההכנות להעברת היהודים אל הנמל.

שש משאיות צבאיות צרפתיות הוקצו להסעת המחולצים, ושתי אסדות נחיתה צרפתיות נועדו להעביר אותם מהרציף אל ספינות הדיג. עד לתחילת הפעולה המתינו היהודים בשני מוקדים בעיר: בית הכנסת ובית הקהילה.

אלא שאז התעורר קושי בלתי צפוי. ניסיון של ספינות הדיג להיכנס לנמל נבלם כאשר שולת מוקשים בריטית התקרבה אליהן. קצין בריטי תחקר את אנשי הצוות ודרש מהספינות לצאת מהנמל ולשוב אל הים הפתוח.

ב־17 בנובמבר, בשעה חמש לפנות בוקר, החלה הפעולה המכרעת. 67 היהודים הועלו על המשאיות הצרפתיות והוסעו לעבר הנמל, ובמקביל נכנסו שתי ספינות הדיג לנמל.

המחולצים הועברו מהמשאיות אל אסדות הנחיתה הצרפתיות, ומהן אל ספינות הדיג שהמתינו להם. לאחר שהושלמה העלייה לסיפון, יצאו כלי השיט לדרכם והצליחו לחמוק מהכוחות הבריטיים שפעלו באזור. ב־18 בנובמבר הגיעו הספינות לנמל חיפה, ו־67 יהודי פורט סעיד ירדו אל חוף מבטחים בישראל.

בכך הושלם מבצע תושיה, שהתנהל בשיתוף אנשי המוסד וחיל הים, בסיוע הכוחות הצרפתיים ותחת עיניהם של הבריטים. יהודים אחרים שנותרו בפורט סעיד פעלו בהמשך לחיסול עסקיהם ולעזיבת מצרים. רבים מהם חולצו מאוחר יותר בסיוע הצרפתים דרך הים. חלקם הגיעו לישראל ואחרים המשיכו לאירופה.

שבעים שנה לאחר מכן, מבצע תושיה נותר פרק פחות מוכר בתולדות פעילותם החשאית של המוסד וחיל הים: מבצע שהחל ברצון לחלץ את אסירי עסק הביש, והסתיים בהצלת עשרות יהודים ממצרים, באמצעות תחבולה, שיתוף פעולה חשאי וניצול הזדמנות שנוצרה בעיצומה של מלחמה.