
אחת החוויות העכשוויות שאני מוצא אותה כחוויה משותפת לרבים זו העובדה שקשה לזכור את מה שעבר עלינו, צוות ותלמידי ישיבת ההסדר קריית שמונה, במהלך פינוי הצפון בתחילת המלחמה.
האם זהו סוג של פוסט טראומה שגורמת לנו לטשטש את הזיכרונות? או אולי עולם הזיכרונות בנוי על השגרה והיציאה ממנה וכאשר האדם נמצא כל העת במציאות לא טבעית וכל העת הוא מחוץ לשגרה קשה לו למקד את הזיכרונות?
הזיכרון הראשון שמכה בי נוגע לרגע בו התחילו להגיע החדשות הנוראיות בצפון בעיצומה של תפילת ותיקין של שמחת תורה. מיד הלכתי להעיר את בני, לוחם ביחידת יהלום, שישן שנת ישרים. אמרתי לו שאני מניח שבדקות הקרובות הוא יוקפץ לבסיס כי מתחילה מלחמה. עוד לא דיברו על מלחמה, אבל זה כבר היה ברור מאליו.
התלבטנו בישיבה האם לערוך את סיור ההקפות הרגיל בשעה שעם ישראל מתגולל בייסורים. לא ידענו אז עד כמה אלו ייסורים נוראים. החלטנו על מסע ספרי תורה מקוצר עם שירי דבקות עד שפתאום הכתה בנו ההכרה שאירוע מעין זה יכול להתרחש גם אצלנו ואין שום כוחות צבא שיגנו עלינו.
במוצאי שמחת תורה התלמידים התפזרו כמדי שנה לבתיהם, ולמחרת החלטנו אני ומשפחתי לנסוע עד להתבהרות המצב לביתה של בתנו בגבעת שמואל, שם הצטופפנו כ-10 נפשות בדירת 3 חדרים.
לאחר יום או יומיים הוחלט בישיבת ר"מים בזום להקדים את פתיחת הזמן ולחזור כולנו לישיבה. כמחצית מהתלמידים חזרו לפרק זמן של כשבועיים שבו עסקנו בפעילויות התנדבותיות בעיר ובלימוד אינטנסיבי בבית המדרש תוך כדי ריצה תדירה למקלט.
לאחר שהוחלט על פינוי מצאנו דירה למשך כחודשיים בתל אביב ובחסדי ד' התגוררנו לאחר מכן בגבעת שמואל עד שהישיבה חזרה למקומה הטבעי בקריית שמונה, כשנתיים אחרי. השהות בגבעת שמואל הייתה נוחה הן מבחינת הקירבה למשכנה הזמני של הישיבה בנחלים והן מבחינת החוויה להיות בתוך קהילה דתית לאומית של אלפי משפחות.
החודשיים הראשונים על חוף ימה של תל אביב ברחוב בן יהודה נחרטו בי היטב. בסופו של דבר, טבח שבעה באוקטובר התרחש לאחר שנתיים רוויות מתחים בחברה הישראלית שחילקה את העם לשני חלקים קוטביים ועוינים, ימין ושמאל דתיים וחילוניים. הקיטוב הגיע לשיאו באיבה הקשה שפרצה במהלך תפילות יום כיפור בכיכר דיזנגוף בתל אביב. ערב המלחמה, חולקה החברה על בסיס העיקרון הפוליטי של ימין ושמאל ושל בוגדים מול נאמנים.
כאשר הגענו לרחוב בן יהודה, ה"הארד קור" של השמאל הישראלי, חששנו מהזרות בין חלקי האוכלוסייה. להפתעתנו ולשמחתנו ניתן היה להגדיר כל יציאה לרחוב כחוויה של מאור פנים. המראה של אשתי עם כיסוי הראש ושלי עם הכיפה גרר אחריו חיוכים, אמירת שלום והתעניינות. מדי ערב היינו מתהלכים באזור, אם זה בכיוון חוף הים ואם זה בכיוון כיכר דיזנגוף וראינו בכל פינה תכונה של התנדבות ורצון לתת ולהעניק, לתמוך באוכלוסייה מפונה ולהירתם עבור חיילי צה"ל.
לדוגמא, בסמוך לדירה שבה התגוררנו הייתה מסעדה איטלקית בשם פנקינה (פנקי נא), מסעדה כשרה שבעליה הוא יהודי שעלה מאיטליה. המסעדה לכל אורך התקופה סגרה את שעריה ולא קיבלה קהל כי המקום הפך למטה להכנה ושינוע של אוכל לחיילים ומפונים. ניגשנו כמה פעמים לבעל המסעדה והצענו את עזרתנו הכלכלית והפיזית והוא אמר שהוא כאן לשרת את המפונים (למעשה לאחר שנה הגענו למסעדה כי הבטחנו לעצמנו שנאכל שם ובעל הבית זכר אותנו ודאג שיגיע לשולחננו קינוח מפואר על חשבונו).
התחושה הזו, שעם ישראל ערבים זה בזה, שכל ישראל חברים, נתנה לנו את ההבנה שהמחלוקות בעם הינן מחלוקות חיצוניות ואינן מבטאות כלל את מה שמצטייר ברשתות החברתיות ובתקשורת. ישנה אהבה גדולה לעם ישראל אצל כל יהודי, אהבה עצומה למדינת ישראל ולצה"ל. האהבה הזו היא אהבה שאינה תלויה בדבר והיא מתגלה באור גדול בעתות של חושך ומצוקה.
בשנים האחרונות, זכינו כולנו לראות את התגלות טבעו האמיתי של עם ישראל השזור יחדיו. יש לו טבע נתון, קבוע מראש, שלא בא לידי ביטוי בימים שקדמו למלחמה. מתברר שעם ישראל שנראה כביכול כעם שסוע ומפולג הוא לא באמת עם ישראל. השנתיים הראשונות של מלחמת התקומה העירו את העם וחשפו לעיני כל את טבעו האמיתי. מאחל לכולנו ומייחל שנזכה לראות את האהבה הזו ואת מאור הפנים בכל עת, גם בתקופות של מתח והתרוממות וגם בתקופות של שגרה ושמחה.