
בתוך הריאיון המרתק שערך עודד הרוש עם העיתונאי בני ציפר, שפוטר לאחרונה מעיתון "הארץ", היו כמה רגעים מכוננים בעיניי.
העיתונאי, הסופר ועורך מוסף התרבות, שעבד 50 שנה בעיתון הארץ, מספר על ההתקרבות לצד הימני והאמוני. על הדרך הוא מספר גם על חזרתה בתשובה של ביתו, שכמעט והתחתנה בעבר עם ערבי. בתוך כך הוא מתאר את נקודת המבט שלו על התפרצותה של התודעה היהודית בשנים האחרונות:
"אני חושב שזה הסיפור היהודי. הסיפור היהודי הוא כזה שהייתה תקופה במאה ה־20 שהייתה בעולם בכלל איזו יומרה שאתה יכול להנדס אנשים לכל מיני כיוונים. זה עבד עשר, עשרים, שלושים, ארבעים, חמישים, שישים, שבעים שנה, ואז די, נגמר... אתה לא יכול להנדס אנשים, פשוט מאוד. בסוף הם חוזרים למה שהם במקור".
לדבריו, הניסיון של הממסד הציוני והחילוני ליצור "ישראלי חדש" ולמחוק את המסורת היהודית החזיק מעמד תקופה מסוימת, אך בסופו של דבר הניסיון הזה קרס, כיום הוא רואה בצעירים החוזרים למקורות ובניצני הדת "התפוצצות" של חזרה לזהות היהודית הטבעית שלא היה אפשר למחוק.
לפני כעשור, בפוסט שפרסם בפייסבוק לפני יום הכיפורים, הביע חרטה וצער על היחס שלו כאיש שמאל לארץ ישראל: "ביום הכיפורים הזה, אני הכי מתחרט שלא אהבתי מספיק את ארץ ישראל. זמן רב מידי הייתי בחזקת תינוק שנשבה בין הגויים: שבוי על ידי הסיסמאות הכוזבות של השמאל שונא ההתנחלויות. זלזלתי במה שנקרא בפי השמאל 'מתנחלים', וראיתי בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון דבר שטני ומפלצתי, כי כך שטפו לי את המוח במשך שנים".
"עד שנפקחו עיני לראות. ותודה לך, א־לוהים, שפקחת את עיני לראות, כי לנו הארץ היפה הזאת, הארץ רחבת הידיים המשתרעת מן הים לירדן, ועלינו מוטל לכבוש אותה".
את דבריו הוא חתם בתפילה: "סלח לי א־לוהים רב החסד, ששנים רבות כל כך הייתי חלק מן השמאל השונא הזה. ותודה שפקחת את עיני לראות את אור האמת ולדעת טוב ורע".
מהתנ"ך לציונות
דבריו המרגשים של ציפר, התחברו אצלי השבוע לדמות יהודית אחרת, שעברה תהליך דומה של שיבה מכמעט התבוללות אל עומק הזהות היהודית. את הדמות הזאת גיליתי בזכות רבנו, הרב צבי יהודה קוק זצ"ל.
בשיחתו לפרשת ויצא, תש"ם ("מתוך התורה הגואלת" חלק ב עמ' לט-מ), מתאר הרב צבי יהודה את הגבורה המיוחדת של עם ישראל: "אנחנו נקראים על שם יעקב, אנחנו יעקב וישראל. 'כי שרית עם א־להים ועם אנשים ותוכל'. ערך מיוחד א־לוהי שרית עם אלוהים". הגבורה הזו, הכוח הישראלי הזה, קיים בנו מאז ועד הנה. נצח ישראל. גבורת ישראל. עובדה שאיננה ניתנת להשתנות. העובדה הזו, כח היהדות הזה, כח ישראל הזה, זה עניין של הפרשה היום".
ואז עובר הרב צבי יהודה לתאר ספר שהותיר בו רושם גדול: "יש ספר 'חלום יעקב'. בחלום יעקב מתגלה נצח ישראל שבכל הדורות. כשהייתי בוינה יצא הספר הזה. המחבר יהודי ונפגשתי איתו. הספר עשה רושם אדיר. הרב הראשי בוינה, הרב חיות, היה נכד של מהר"ץ חיות (=הרב צבי הירש חיות, היה אב"ד ז'ולקווה וקאליש ובעל הגהות על התלמוד).
"נכנסתי אליו, ואז יצאו זוג אנשים, אחד מהם היה מחבר הספר. הרב חיות אמר עליו - הוא בא לציונות על ידי התנ"ך. התעניינתי בו וביקשתי להיפגש איתו. היה אדם גדול, רוחני. הספר יצא בגרמנית, הוא הרעיש את העולם הספרותי. כל הספר עניינו: גאון ישראל, נצח ישראל. הגאונות של יעקב בצורה ספרותית תיאטרונית. כשדברנו הוא מתלהב ומתהלך בחדר. את עשיו הוא קורא אדום - ושם בספר: אדום נפגש עם יעקב ומכיר את הגאונות שלו, ואומר לו: תגיד לי באמת, יעקב, האם אני לא קטן ממך? ויעקב אומר לו: איני אומר שאני גדול ממך, אבל אלוהים דורש אותי ככה ואותך ככה..."
מי היה אותו סופר־מחזאי שפגש הרב צבי יהודה?
סבל וייעוד
מדובר בריכרד בר־הופמן (בגרמנית: Richard Beer-Hofmann; כ"ח בתמוז תרכ"ו, 11 ביולי 1866- י"ט בתשרי תש"ו, 26 בספטמבר 1945). משורר, סופר ומחזאי יהודי־אוסטרי ממוצא וינאי, שנמנה עם חוג הסופרים האוונגרדי "וינה הצעירה" לצד ארתור שניצלר והוגו פון הופמנסטאל והיה גם בקשרים עם הרצל והושפע ממנו. נולד בווינה למשפחה יהודית מתבוללת. בשנת 1939, בעקבות סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, נמלט לארצות הברית והתיישב בניו יורק, שם חי עד מותו בשנת 1945 בגיל 79.
"חלום יעקב" הוא מחזה שבר־הופמן תכנן כפתיחה לטרילוגיה גדולה בשם "סיפורי דוד המלך" או: "הסאגה על דוד המלך".
"המחזה הועלה על הבימה פעמים אין־ספור בגרמנית ובשפות אחרות, וגם לעברית תורגם המחזה והוצג על ידי תיאטרון הבימה" ("ריכרד בר הופמן: היהדות היא החרדה"; שרון גורדון, "הארץ", 22 בספטמבר 2004).
במחזה יעקב בורח מעשו ורואה בחלום את הסולם והמלאכים. הוא מקבל על עצמו את הייעוד של ישראל, ואת הסבל שבא איתו. בחלום יעקב, שהוא לב המחזה, יעקב נרדם ורואה את המלאכים גבריאל, אוריאל, רפאל ומיכאל. הם דוחפים אותו לקבל את שליחותו ומתארים את גדולתו העתידית של ישראל. רק סמאל, רוח הספק, מתנגד: הוא מתאר את הייסורים שהמשימה תביא ואת חוסר התוחלת שלה. יעקב מהסס, ואז נשמע קול אלוהים מתוך האור ומאיץ בו לקבל את המשימה. בסצנה המרכזית הזו, יעקב בוחר מרצונו בייעוד של עמו, גם כשהוא יודע איזה סבל צפוי לו.
חלומות של אחרים
במחזה, בר־הופמן מחבר יחד שני סיפורים שהתרחשו במקומות ובזמנים שונים: חלום הסולם בבית אל (בראשית כח) והמאבק עם המלאך בנחל יבוק (בראשית לב). הוא הופך את שניהם לחלום אחד של יעקב על ההר.
המאבק אינו פיזי בלבד, כמו שמתארת התורה בפשוטו של מקרא, אלא בעיקר רעיוני־רוחני: יעקב נאבק על משמעות הבחירה, על הזכות להיות חופשי ולא עבד, על היחס בין א־לוהים לעמו, ועל הנכונות לשאת בסבל.
הינה אחד הקטעים שבהם מבטא בר־הופמן את נס הבחירה הנצחית בישראל:
"מלכים אדירים של ארצות הים - יכלו!
מצרים - תכלה! בבל - תתמוטט ותיפול! רק אתה - עמו הנצחי - מותר לך לנדוד לנצח.
נס נצחי של עולמו הנצחי!"
קו ישר מתוח, כך נדמה לי, בין ציפר לבר־הופמן. יהודים שבמובנים רבים גדלו בסביבה מתבוללת ומנוכרת לזהותם וכך גם חיו שנים רבות. והינה, כמו פלא ונס, הם מקבלים על עצמם לפתע מחדש את זהותם, עם כל הסבל שהייעוד הזה נושא בחובו. כי חלומו של יעקב הוא חלומו של העם היהודי כולו לאורך הדורות. וגם אם ינסו למכור לנו חלומות של אחרים - "אתה לא יכול להנדס אנשים... בסוף הם חוזרים למה שהם במקור".