פרופ' יצחק דוד גולדברג
פרופ' יצחק דוד גולדברגצילום: באדיבות המצולם

הקיום האנושי מתנהל לאורכו של גבול בלתי נראה: בין העולם כפי שהוא לבין העולם כפי שראוי שיהיה, בין הקדושה שאנו מבקשים לבין חיי החולין שאין אנו יכולים להימלט מהם. השיר הנוגע ללב "בין קודש לחול", בביצועם של שולי רנד ואמיר דדון, נותן ביטוי למתח הזה, ומתחיל דווקא במקום שבו רובנו חיים באמת: במרחב שבין שני העולמות.

המתח הזה עתיק מכל שיר. לפני אלפי שנים שכב יעקב בחשכת הלילה, ואבן למראשותיו. בחלומו הוא רואה את השמים, את המלאכים ואת הסולם המגיע השמימה. ואז הוא מתעורר ומגלה שהוא נמצא בדיוק במקום שבו היה: לבדו, על פני האדמה, באותו לילה שטרם הגיע לקצו. בכך טמון הסיפור כולו, ובכך טמון סודו. החלום לא נועד להרחיק אותו מן העולם, אלא להשיב אותו אליו.

המחשבה היהודית מכירה שתי תנועות של הנפש. האחת היא ירידה לצורך עלייה - תנועה שבה הקושי, אי־הוודאות ואף החשכה הרוחנית נעשים פתח להתעלות ולהתעוררות גבוהה יותר. האחרת נדירה ונועזת יותר: עלייה לצורך ירידה - תנועה שבה המסע לעבר השמים מוצא את תכליתו לא בהישארות במרומים, אלא בשיבה אל העולם מתוך חוכמה, חמלה ואחריות עמוקות יותר.

התלמוד, בדיוניו על מלאכות הבונה והסותר בשבת, מלמד שמעשה אינו תמיד כפי שהוא נראה לעין: מה שנדמה כהריסה עשוי לשרת בנייה רחבה יותר. כך גם בחיים הרוחניים. התרחקות עשויה להיות הכנה, והתעלות לכאורה נותרת בלתי שלמה עד שהיא מתורגמת למעשים. כיוון התנועה חשוב פחות מן התכלית שלשמה היא נעשית.

יעקב נמלט מביתו אל עתיד לא נודע, לבדו תחת שמים זרים. נתבונן במה שהוא רואה. הסולם אינו תלוי מן השמים. הוא ניצב על הארץ, ורגליו נטועות בעפר שעליו הניח יעקב את ראשו. והמלאכים עולים תחילה ורק אחר כך יורדים, כאילו העלייה אינה אלא מחציתו הראשונה של משפט שטרם הושלם. רש"י מסביר את סדר התנועה בחילופי המלאכים המלווים את יעקב בצאתו מגבולות ארץ ישראל. אולם התמונה מזמינה גם התבוננות רחבה יותר: העלייה, על אף ערכה העצמי, אינה בהכרח היעד האחרון, אלא ההכנה, ותכלית השאיפה אל השמים היא להביא משהו מאורם אל העולם שלמטה.

יעקב אינו חולם על כנפיים שיאפשרו לו לנטוש את העולם. הוא חולם על סולם הקושר את השמים אל המקום עצמו שבו הוא שוכב. הקדושה אינה מתגלה בבריחה מן המציאות הגשמית, אלא בהכרה באפשרויות האלוהיות החבויות בתוכה.

דומה שאין ביטוי יפה יותר לעיקרון של עלייה לצורך ירידה - לעלות כדי לרדת - מאשר במצוות מעשר שני. האיכר עולה לירושלים עם פרי עמלו, ושם, כפי שמבארים בעלי התוספות במסכת בבא בתרא, דף כ"א ע"א, המפגש עם קדושת עבודת המקדש מעורר אותו ללימוד תורה וליראת שמים. אולם העלייה לרגל אינה אלא תחילתו של המסע. קדושת הפרי עצמו נותרת קשורה לירושלים, אך מה שהאיכר נושא עמו הוא האור שנקלט בו שם. עליו לרדת מירושלים ולשאת את קדושתה אל ביתו, אל שדותיו ואל מהלכם הרגיל של חיי היומיום, ככתוב בתורה: "למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים" (דברים י"ד, כ"ג). המילים "כל הימים" מכוונות אל מעבר לביקור עצמו.

שיאה האמיתי של העלייה לרגל לא היה אפוא רגע ההגעה לירושלים, אלא דווקא הדרך הביתה, כאשר המפגש החולף עם השכינה הפך לנוכחות מתמשכת השזורה במרקם החיים היהודיים.

גדולי החסידות שבו וחזרו אל החזון הזה. בעל התניא ראה בתפילה סולם של כיסופים, שעליו הנשמה עולה דרך העולמות כדי לדבוק ברצון האלוהי, ולאחר מכן יורדת כשהיא נושאת עמה ברכה (, תורה ואור, ויקהל). על פי התפיסה החסידית של ארבעת העולמות, תפילת הבוקר מתחילה בעולם העשייה, עולם המעשה, ומטפסת ממנו מעלה. השפתיים מתחילות את תפילתן על הארץ, הלב עובר בשערי השמים, והרגליים ממתינות למטה לשובה של הנשמה.

הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מנדל שניאורסון, הדגיש את העיקרון של דירה בתחתונים - להפוך את העולם התחתון למקום משכן לשכינה. התפילה, לימוד התורה וההתבוננות הרוחנית הם יסודות חיוניים, אך משמעותם מגיעה לשלמותה כאשר אנו שבים מטה ומתרגמים את ההתעלות למעשה. הקדושה אינה מסתיימת בבית הכנסת או בבית המדרש. עליה להיכנס אל המעבדה שבה מתגלה ידע חדש, אל בית החולים שבו מקלים על הסבל, אל הכיתה שבה מועברת החוכמה מדור לדור, ואל כל מפגש אנושי שבו נשמר כבוד האדם. הירידה אל עולם האחריות אינה נסיגה מן הקדושה. היא הגשמתה.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק הזהיר שאין מדובר בהרמוניה פשוטה ונינוחה. במאמרו Sacred and Profane הוא מתאר את הקדושה כפרדוקס, ולא כמצב של שלווה נטולת מאמץ, ומערער על התקווה הרומנטית שהישג רוחני יבטל את הסתירות שבחיי האדם. הקודש והחול נותרים מובחנים זה מזה, ובכל זאת העולם הגשמי הוא הזירה שבה הקדושה חייבת להתממש. בספרו איש ההלכה, האדם הדתי אינו בורח מן העולם אל מפלט מיסטי, אלא מביא את אידיאלי התורה לידי ביטוי במציאות המוחשית. באיש האמונה הבודד, האדם השולט בטבע בכוח יצירתיותו והאדם העומד לפני אלוהים בענווה ובכיסופים אינם יכולים להתמזג לדמות אחת, אך גם אי אפשר לוותר על אחד מהם. גדולתו של האדם טמונה במשימה הקשה של חיים בתוך שני העולמות גם יחד. והירידה אינה קלה: היא מחייבת לשוב אל העולם בלי לאבד את מה שנגלה במרום, ולעמוד בסכנה שהחזון יידלל מול דרישות היומיום.

כך גם הסולם. הוא אינו מבטל את המרחק שבין שמים לארץ. הוא מחבר ביניהם ובה בעת שומר על ההבחנה ביניהם, כשם שגשר זקוק לשתי גדות. המלאכים נעים מבלי למזג את שני העולמות לאחד, כפי שעל האדם המאמין להוסיף ולנוע בין התבוננות לעשייה, בין כניעה ליצירה, בין הנצחי לזמני.

אפילו בגוף האדם אפשר למצוא הד מופלא לסולם יעקב. לאורך חוט השדרה עולים אותות תחושתיים מן הגוף אל המוח, ואילו פקודות מוטוריות יורדות מן המוח ומכוונות את תנועותינו. החיים תלויים בחילופי המסרים הבלתי פוסקים הללו, בין עלייה לירידה, בין קליטה לתגובה. כך גם המלאכים בסולם יעקב נעים בין הארץ לשמים, ומזכירים לנו שתכלית התנועה כלפי מעלה מתגשמת במה ששב ויורד אל הארץ. אנו עולים בכיסופים ויורדים במעשה, והופכים את הקשר לכוח של חיים.

תנועה זו מאירה גם את מסתורי הזמן. ישנו כרונוס - זמנם של השעונים ולוחות השנה, שבו השניות הופכות לשנים והעתיד מחליף ללא הרף את העבר. ולעומתו ישנו מה שהפילוסוף אנרי ברגסון כינה durée - משך הזמן הנחווה בתודעה, שבו הזיכרון, ההווה והתקווה חודרים זה לתוך זה, ורגעים שחלפו מוסיפים לחיות בתוך העכשיו. הזמן הכרונולוגי נע קדימה בלבד, אך הנשמה שבה ויורדת אל נבכי הזיכרון, אל אנשים ומקומות שאינם עוד, ובה בעת נשלחת קדימה בכוח הדמיון אל מה שטרם בא לעולם.

מעולם המדע עולה גם מטפורה בלתי צפויה ליציבות רוויית התנועה הזאת. בקינטיקה אנזימטית במצב יציב, ריכוזו של תצמיד האנזים-סובסטרט עשוי להישאר בקירוב קבוע, אף שמולקולות נקשרות, מגיבות ונפרדות ללא הרף. מתחת למראית העין של היציבות מתקיימת תנועה בלתי פוסקת. הנה סולם יעקב: הסולם ניצב במקומו, והמלאכים עולים ויורדים. המשכיות אינה היעדר שינוי. היא שימור המשמעות בתוך התנועה.

אך הדימוי היפה מכולם הוא האור עצמו.

בדיודה פולטת אור (LED), אנרגיה חשמלית מאפשרת לאלקטרונים להגיע למצבי אנרגיה גבוהים יותר. כאשר אלקטרון מתאחד עם חור במוליך למחצה, משתחררת אנרגיה בצורת פוטון של אור. העלייה באנרגיה מאפשרת את פליטת האור; המעבר למצב אנרגיה נמוך יותר הוא הרגע שבו האור נולד. לא העלייה עצמה יוצרת את האור, אלא השחרור המתרחש עם הירידה.

הנשמה האנושית עשויה להתעלות באמצעות תפילה, התבוננות, לימוד וחיפוש אחר האמת, אך הישגה נותר בלתי שלם אם אינה שבה אל עולם ההתנסות האנושית. המדען ההופך תגלית לריפוי, המורה ההופך ידע לחינוך, הרופא ההופך מומחיות לחמלה, והאדם ההופך אמונה למעשה - כולם מלמדים שאנו מתעלים לא כדי לשמור לעצמנו את אשר גילינו, אלא כדי להעניק מכוחו לחייהם של אחרים. נשמה שאינה יורדת בחזרה אל העולם דומה למנורה שלעולם לא תאיר.

וכך, כאשר התעורר יעקב משנתו, הוא לא מצא את עצמו בשמים. הוא מצא את עצמו על אותה אדמה שעליה נרדם, אלא שכעת היה אדם שהשתנה בעקבות מה שנגלה לו: "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (בראשית כ"ח, ט"ז). הנוף נותר כשהיה. עיניו של יעקב השתנו. הסולם הפך לקריאה המופנית אליו: שא עמך את הגילוי הזה אל תוך חייך.

זוהי אולי המשמעות העמוקה ביותר של החיים בין קודש לחול. לא לבחור בעולם אחד על חשבון האחר, אלא להבין שדווקא שאיפותינו הנשגבות ביותר מטילות עלינו את האחריות העמוקה ביותר כלפי העולם הגשמי: להבין את סודותיו, להקל על סבלו, להרחיב את אפשרויותיו ולהותיר אותו טוב יותר למען הדורות הבאים.

וכאן חוזר השיר אל נקודת המוצא שלו: המרחב שבין קודש לחול אינו תחנת מעבר שיש להזדרז לצאת ממנה, אלא המקום שבו הסולם ניצב והמקום שבו מוטלת עלינו העבודה.

הסולם ניצב.

המלאכים עולים, והמלאכים יורדים.

הנשמה עולה בכיסופים ויורדת באהבה.

ואי שם בין השלב האחרון לבין האדמה, ברגע השיבה,

נולד האור.

הכותב הוא הוא פרופסור אמריטוס במכללת אלברט איינשטיין לרפואה