
האם ייתכן מצב בו בכיר בשב"כ יציע מיוזמתו לזייף את תוצאות הבחירות, כדי שראש הממשלה יישאר בתפקידו? איש לא יחלוק על כך שאם דבר כזה היה מתגלה, היתה המדינה רועדת מזעם ומחאות. אלא אם מדובר בראש ממשלה מהשמאל.
מה שהיום מקובל על כולם כהרס הדמוקרטיה, נתפס כטבעי בתקופת שלטון מפא"י בעשור הראשון להקמת המדינה. ב-26 ביולי 1955, ז' באב תשט"ו התקיימו הבחירות לכנסת השלישית.
עוד במהלך מערכת הבחירות הבהיר בן-גוריון, ולאיש לא היה ספק בכך, שאחריהן הוא מתכוון לשוב ללשכת ראש הממשלה, ולהחזיר את ראש הממשלה המכהן משה שרת למקומו הטבעי במשרד החוץ.
בספרו 'איש הסוד', מביא בכיר השב"כ דאז רפי איתן ז"ל - לימים מנהיג מפלגת הגימלאים בכנסת ה-17 ושר בממשלתו של אהוד אולמרט - סיפור מדהים בפרק שכותרתו "ראש הממשלה, אם תורה לי - אוכל להבטיח את ניצחונך בבחירות", משפט שאיתן מעיד שאמר בעצמו בשיחה עם יצחק נבון, אז מזכירו של בן-גוריון ולימים נשיא המדינה, ערב הבחירות לכנסת בשנת 1955.
איתן התכוון, בפשטות, לאפשרות שהשב"כ יזייף את הבחירות לכנסת, כדי להבטיח שבן גוריון ימשיך לכהן בראשות הממשלה. נבון, כעדותו של איתן, לא הזדעזע מההצעה, לא זרק את איתן מהחדר, ורק הפטיר "עוד לא הגיע הזמן לכך".
ואיתן מתאר (עמ' 137): "אילו היה מביע עניין בהצעתי, הייתי פועל בלי היסוס. אפשר היה, למשל, לפתוח קלפיות בעת העברתן ממקומות ההצבעות אל ועדת הבחירות המרכזית, להוציא מעטפות שבהן פתקים עם כל אות חוץ מא' (האות של מפא"י - ח"ה) ולמלא אותם בפתקי א', ויכולתי לחשוב גם על דרכים אחרות. לא עשיתי זאת מעולם, אך אחרים עשו, וגם היום ניתן לעשות דברים מסוג זה".
אחרים עשו? מי האחרים ומה ומתי עשו? את הסוד הזה רפי איתן לקח איתו לקבר. אולי אחרים יחשפו זאת ביום מן הימים.
איתן מציין כי "אינני יודע אם בן גוריון היה שותף לדאגתי, וחשש גם הוא שמפא"י תנוצח בבחירות... אילו באמת חשש מהפסד בבחירות, האם היה שוקל את הצעתי? גם לשאלה זו אין לי תשובה. אמנם בן גוריון האמין במשטר דמוקרטי, אבל עתידה של מדינת ישראל היה חשוב לו יותר מן הדמוקרטיה. באותה תקופה הוא האמין כי מנחם בגין מסוכן לעצם קיומה של ישראל, וייתכן שאילו באמת היה חושש מניצחון של 'חרות' בבחירות, היה שוקל את הצעתי".
'חרות' בראשות מנחם בגין אמנם לא ניצחה באותן בחירות, אבל הקואליציה היוצאת איבדה מכוחה. שתי השותפות העיקריות לממשלות שכיהנו עד הבחירות איבדו מכוחן - מפא"י ירדה מ-45 ל-40 מושבים, והציונים הכלליים ירדו מ-20 ל-13 מושבים. תנועת החרות הכפילה את כוחה, והייתה למפלגה השנייה בגודלה בכנסת.
הממשלה השביעית, שהושבעה ב-3 בנובמבר 1955, נהנתה מתמיכה של 80 חברי קואליציה, בהן גם שלוש מפלגות ערביות: 'רשימה דמוקרטית לערביי ישראל' (שלושה ח"כים, בהם סייף א-דין אל זועבי והדרוזי ג'אבר מועדי), 'קידמה ועבודה' (שני ח"כים) ו'חקלאות ופיתוח' (ח"כ אחד) - שלושתן מפלגת מיעוטים ששימש 'מפלגות לווין' של מפא"י, רחוקות מכל אידיאולוגיה ערבית לאומנית, שחבריהן תמכו במדינת ישראל כמדינה יהודית.