מנחם רהט
מנחם רהטצילום: באדיבות המצולם

1. המשיח משדה בוקר

"משיח בשדה בוקר: לגלות מחדש את בן־גוריון" הוא השם שבחר חגי סגל לספרו, שבו הוא מתבונן בהערכה עמוקה בדמותו ובפועלו של אבי המדינה. בן־גוריון מתואר בספר כאיש ש"שר ההיסטוריה הניח על ראשו את זֵר זכות ההכרזה על תחיית ישראל, 1878 שנים לאחר נפילת ירושלים בידי טיטוס".

סגל, לשעבר עורך "מקור ראשון" ו"נקודה" ומנהל מחלקת החדשות בערוץ 7, מציג בספרו צדדים מוכרים פחות בדמותו של ראש הממשלה הראשון.

השבוע צוין יום השנה ה־53 לפטירתו של דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון, שהלך לעולמו בו' בכסלו תשל"ד, בשנת 1973.

גם בן־גוריון, מכוננה מחדש של ריבונות ישראל, האיש שעליו ניתן לומר, בהשאלה מדברי הרמב"ם, שבזכות חזונו "חזרה מלכות לישראל", לא זכה לחיי נצח. אולם נראה כי השאלה כיצד תיחקק דמותו בספרי ההיסטוריה לא העסיקה אותו במיוחד.

בשיחה עם אנשי רוח בשנת 1949, שאותה איתר סגל בין שלל העדויות והמסמכים בארכיון בן־גוריון, אמר ראש הממשלה הראשון:

"אני רוצה להגיד לכם מראש: אינני מדבר מתוך צניעות. אינני איש צנוע. אבל לא עלתה מחשבה זו על דעתי - מה תהיה דמותי ההיסטורית. הדבר שהניע ומניע את כל חיי הוא: מה דמות האומה העברית, האם תתקיים האומה העברית ומה תהיה דמותה".

כבר לפני הקמת המדינה, וגם שנים רבות לאחר מכן, בן־גוריון לא היה מנהיג אהוד בחוגי הימין, בלשון המעטה. ואולם, כחצי מאה לאחר מותו יצא חגי סגל למסע ארכיוני מרתק, שבמהלכו חשף צדדים פחות מוכרים בדמותו של "הזקן".

בין היתר הוא עוסק במיתוג המשיחי של בן־גוריון במערכת הבחירות לכנסת השנייה, ביחסו המורכב ליהדות התפוצות ובקרבתו המפתיעה לאישים כמו המשורר אורי צבי גרינברג ואפילו מנחם בגין.

סגל מעלה את האפשרות שבן־גוריון היה נחשב בימינו לאיש ימין קיצוני. בין היתר הוא מסתמך על דברים שכתב בן־גוריון בהגדה של פסח שחיבר לליל הסדר בקיבוצו שדה בוקר:

"שפוך חמתך על הישמעאלים, כי רצו לאכול את יעקב ולהשם נווהו. נשפוך עליהם זעמנו וחרון אפנו ישיגם. צה"ל ירדפם באף וישמיד שונאינו מתחת שמי המזרח".

אגב, בהגדה שחיבר בן־גוריון לא הוזכר כלל שם שמים.

2. מהמשיח לנביא

ספרו של סגל מגלה בן־גוריון אחר: ראש ממשלה שהתנ"ך היה קוד ההפעלה המוצהר שלו; מנהיג שנהנה להתנצח עם חברי כנסת דתיים, אך רחש כבוד עמוק לתלמידי חכמים; ואדם שנחשב לאיש מדון, אך ידע לטוות קשרים מפתיעים עם יריביו הפוליטיים הגדולים ביותר.

מתוך עמדה של "מבקר נלהב", כפי שהוא מגדיר את עצמו, מצייר סגל דיוקן מחודש של המנהיג שעיצב את פני המדינה. הוא שופך אור על מסמכים מרתקים מן הארכיון ומציע פרשנות מקורית לדמותו של בן־גוריון ולמורשתו.

אם ספרו של סגל מציג את בן־גוריון כמעין "משיח משדה בוקר", הרי שהמסמכים שחשף ארכיון בן־גוריון לרגל יום השנה לפטירתו מציירים אותו דווקא בדמות "הנביא משדה בוקר": מנהיג שזיהה מבעוד מועד סכנות ואתגרים שעוד נכונו לעם ישראל ולמדינתו.

"אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב".

במכתב ששלח בינואר 1934 לשופט היהודי־אמריקאי לואי ברנדייס, לפני יותר מ־90 שנה, התריע בן־גוריון מפני התפשטות האנטישמיות באירופה.

"בעת ביקורי הקצר באנגליה ובצרפת ראיתי את גרעין הפרופגנדה המורעלת של הנאצים נגד היהודים הולך ומתפשט לאט לאט, כמעט בלי שיורגש, אבל קיים בשתי הארצות האלו", כתב.

בן־גוריון הזהיר כי האנטישמיות עלולה לאלץ יהודים לעזוב את ארצותיהם. מתוך דאגה לעתידו של העם היהודי, הוא הדגיש את הצורך בהכשרת הנגב לקליטת המוני עולים.

לדידו, הנגב היה עתודת הקרקע המרכזית שתוכל לאפשר את הרחבת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.

במכתב נוסף לברנדייס, מיוני 1935, כתב:

"גבולות ההתיישבות בארץ הגיעו לאחרונה כמעט לסף התמלאותם".

בן־גוריון הסביר כי ללא הרחבת שטחי ההתיישבות לא יהיה אפשר לקלוט בארץ את כל היהודים שייאלצו, או עשויים, לעזוב את ארצותיהם.

הפתרון שזיהה היה ההתיישבות בנגב: מרחב עצום, שכמעט אינו מיושב, ובעיניו טמן בחובו פוטנציאל אדיר לעתיד העם היהודי.

"עיקר חשיבותו של הנגב הוא בעובדה, ששטחים גדולים ריקים הם מאין יושב, פשוטו כמשמעו", כתב בן־גוריון.

הוא הוסיף כי באמצעות קידוח בארות ניתן יהיה "ליצור התיישבות המונית צפופה, שלא תיתכן בשום מקום אחר בארץ ישראל המערבית".

כך זיהה "הזקן", עוד לפני הקמת המדינה, את חשיבותו של הנגב כעתודת התיישבות וכמרחב חיוני לקליטת העלייה בעתיד.

3. האזהרה מפני רצועת עזה

אזהרה נוספת של בן־גוריון נגעה לסכנה הביטחונית הנשקפת מרצועת עזה, עשרות שנים לפני השתלטות חמאס עליה.

בביקורו בקיבוצים נחל עוז ונירים, הסמוכים לרצועה, התייחס בן־גוריון לסכנות הביטחוניות באזור והסביר מדוע התנגד לסיפוח עזה לישראל.

"אני לא צריך הייתי לבוא לנחל עוז ונירים, שיספרו לי על הסכנות שנתחדשו עכשיו. ידעתי זאת, אבל יש שיקולים יותר גדולים. ולכן מהרגע הראשון התנגדתי בכל תוקף לאלה שדרשו סיפוח עזה. זה לא הדבר החסר לישראל, עוד 300,000 ערבים, ועוד כאלה... אילו הייתי מאמין בנס - הייתי רוצה שתיבלע בים... רצועת עזה היא סכנה ממאירה".

דברים אלה מקבלים משמעות מחודשת לנוכח מתקפת 7 באוקטובר והמציאות הביטחונית שהתפתחה לאורך השנים בגבול הרצועה.

גם האלוף שייקה גביש, שכיהן כמפקד פיקוד הדרום במלחמת ששת הימים, התייחס לסוגיה בספרו "סדין אדום".

לדבריו, משה דיין טען עוד לפני שהתמנה לשר הביטחון כי אין טעם לכבוש את רצועת עזה ולהשתלט עליה.

"נאצר ישמח להשאיר לנו אותה כדי שניחנק בה", אמר דיין, על פי עדותו של גביש.

לימים, במהלך המגעים לשלום עם מצרים, ניסה דיין להעלות את הרעיון גם בפני נשיא מצרים אנואר סאדאת, אך הנשיא המצרי סירב לקבלו.

4. ההחלטה על גיוס בני הישיבות

אולם גם "הנביא משדה בוקר" לא חזה את מלוא השלכותיה של אחת ההחלטות שקיבל בראשית ימי המדינה: הפטור משירות צבאי שניתן לכ־400 תלמידי ישיבות מצטיינים, בעקבות בקשת ההנהגה החרדית.

בחלוף השנים, כאשר מספרם של תלמידי הישיבות הלך וגדל, שב בן־גוריון ובחן את ההחלטה.

במכתב ששלח בשנות ה־60 לראש הממשלה לוי אשכול כתב:

"אני שחררתי בחורי ישיבות משירות צבאי. אמנם עשיתי זאת כשמספרם היה קטן, אבל הם הולכים ומתרבים... בכלל, יש אולי לבדוק כל שאלת בחורי ישיבה, אם הם צריכים להיות פטורים מחובת צבא".

כבר בשנת 1958 העלה בן־גוריון את ההיבט המוסרי של הסוגיה במכתב לרב הראשי לישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג.

"זוהי קודם כל שאלה מוסרית גדולה אם ראוי הדבר, שבן אמא פלונית ייהרג להגנת המולדת, ובן אמא אלמונית ישב בחדרו ולומד בבטחה, כשרוב צעירי ישראל מחרפים את נפשם למות".

דבריו של בן־גוריון, שנכתבו לפני עשרות שנים, נשמעים רלוונטיים גם לנוכח הוויכוח הציבורי המתמשך על גיוס בני הישיבות.

יותר מחמישה עשורים לאחר מותו, המסמכים והמכתבים שהותיר אחריו בן־גוריון מזכירים עד כמה השאלות שהעסיקו אותו ממשיכות ללוות את מדינת ישראל.

האנטישמיות, ההתיישבות בנגב, הסכנה מרצועת עזה וחובת השירות הצבאי - כל אלה עמדו על סדר יומו של "הזקן", ונותרו חלק מן הדיון הלאומי גם בדורות שבאו אחריו.

לא לשווא ייחל "הנביא משדה בוקר" לשובו של עם ישראל לארצו - ולשובו אל מוסר הנביאים.