עו"ד שלום וסרטייל
עו"ד שלום וסרטיילצילום: באדיבות המצולם

א. 'וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא' (בראשית כח, יא).

השבוע ביקרתי עם שכבת בני ובנות המצווה מקרב נכדיי אצל איש האגדה, עזרא יכין - לוחם חירות ישראל והמילואימניק המבוגר ביותר בצה"ל, שאף יצא השבוע לחזק את חיילינו בלבנון - כדי לשמוע מפיו דברי חיזוק. והנה הוא פותח בפרשתנו, בחשיבותן של אבני הארץ ועפרה. באותן 'אבני המקום', אין מדובר בסתם סלעים: 'וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו'. האבן שתחת מראשותיו של יעקב הביאה לנו חלום, אך חשוב מכך - היא הביאה לנו חלום שהפך למציאות: 'וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹקי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹקי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כׇּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ' (שם, יב-יד). זרע יעקב נמשל לעפר הארץ ולאדמתה: ככל שייטיב ישראל עם אדמתו - כן ייטב לו, וככל שיגן עליה - תהיה היא לו למגן. זהו חלום אבני המקום שהתממש בזרעו, ואחריו באו אבנים נוספות שהפכו לאבני יסוד בתולדות עמנו - של רוח לחימה, תורה ומלכות.

ב. אבן שישב עליה משה רבנו, הביאה לניצחון על עמלק, כי ביושבו עליה הראה לבני ישראל, שלא ידיו עושות מלחמה, אלא שכל זמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה, כלפי הקב"ה, הרי הם מנצחים. שתי אבנים שהוריד משה מהר סיני הביאו לנו את התורה - 'וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם' (שמות כד, יב); אבן שקלע דוד בגוליית הפלישתי הביאה לניצחון על הפלישתים ולמלכות בית דוד - 'וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה' (שמואל א יז, מט).

ג. אך הבה נשוב לאבני הפרשה. 'וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם' - "המקום" בה"א הידיעה, שכן אינן דומות אבני ארץ ישראל לאבני חוץ לארץ. לא בכדי רואה יעקב בחלומו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. מסביר רש"י (על פי בראשית רבה סח, יב): "עולים תחילה ואחר כך יורדים? אלא שמלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ, ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו".

ד. כאשר יעקב אבינו קורא לבניו לפני מותו ומברך אותם, הוא אומר בברכת יוסף: 'בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף... מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל' (בראשית מט, כב-כד). כאן "האבן" היא כינוי לקב"ה כסלע וכמקור חוסן לעם ישראל - חוסן המורכב מחינוך וממורשת העוברים מאב לבן ("אב-בן" = אבן), כפי שמבאר הרשב"ם: "אבן - לשון אב ומשפחה".

ה. לעומת זאת, לפי הרד"ק, המילה "אבן" היא כינוי לעם ישראל, משום שהאבן היא עצם חזק וגוף אחד, ומשום שישראל הם עיקר בניין העולם, ועל כן קראם "אבן" על דרך משל. הרלב"ג סבור שאבן היא כינוי לישראל דווקא בעת הגלות, כשיהיו בתכלית השפלות עד שידמו לאבן דוממת. מצבם בגלות יהיה כה קשה, עד שיידרדרו למצב שבו אינם חשים עוד במצבם הנורא; או אז תצמח הישועה בדמותו של משיח מזרע יוסף שיהיה "רועה אבן ישראל", והוא שיחל בגאולת העם.

ז. אומר דוד המלך בתהלים: 'כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ' (קב, טו) - ישראל אהבו אף את אבניה ואת עפרה, עד כדי כך שכאשר יצאו יכניהו והגולים עמו לגלות, נשאו עמם מאבני ירושלים ומעפרה כדי לבנות להם בבבל בית כנסת (רש"י שם). כי קיים הבדל מהותי ומוחשי ביותר בין אבני ארץ ישראל לאבני חוץ לארץ במשקלן ובכבדותן. בכמה מובנים, אבני ארצנו כבדות יותר. כך מובא בתלמוד הבבלי (כתובות קיב, א) ובתלמוד הירושלמי (שביעית ד, ז), בהם מסופר כי "רבי אבא מנשק היה כיפי דעכו, ורבי חנינא מתקן מתקליה". רבי אבא היה מנשק את אבניה של עכו, ואילו רבי חנינא, לפי פירוש רש"י, היה מיישר ומתקן את אבני הדרך כדי להסיר מכשולים מדרכי העיר - זאת מתוך חיבתו לארץ, וכדי שלא יצא שם רע על הדרכים בארץ ישראל.

ח. ולפי פירוש בעלי התוספות, כאשר רבי חנינא היה עולה מבבל לארץ ישראל (בהיעדר "ווייז"...), הוא היה בוחן את האבנים שבדרך ושוקל אותן בידו. כל זמן שחש שהאבנים קלות, אמר לעצמו: "עדיין לא נכנסתי לארץ ישראל". וברגע שהרים אבנים ומצא אותן כבדות, הכריז: "אין אלו אלא אבני ארץ ישראל!" - והיה מנשק אותן מרוב חיבת הארץ וקורא עליהן את הפסוק 'כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ' (וכן מובא במדרש תנחומא, פרשת שלח לך).

ט. המפרשים מסבירים שכובד פיזי זה מבטא גם עומק רוחני: בארץ ישראל יש חשיבות, ממשות וערך ל"כובד המשקל" של כל פרט - ואפילו של הדומם שבה - לעומת הקלילות והארעיות של כל פרט בחוץ לארץ.

י. לפי בעל "השפת אמת" (פרשת שלח, תרמ"ח), כובד אבני ארץ ישראל הוא הביטוי לכך שבארץ הרוחניות אינה מופשטת, אלא מלובשת בתוך הטבע והחומר. בחוץ לארץ הקדושה נפרדת מן החומר,, ואילו בארץ ישראל התורה והקדושה טבועות בתוך האדמה והאבנים עצמן - ועל כך אמרו חז"ל: "אין תורה כתורת ארץ ישראל".

יא. רבי נחמן מברסלב בליקוטי מוהר"ן (חלק ב, תורה עח) ובשיחות הר"ן (סימן קנג) מתייחס אף הוא לרבי אבא שנישק את אבני עכו, ומסביר שהשכינה שורה ממש בתוך העפר והאבנים של ארץ ישראל, ולכן הצדיקים ועמך היו מנשקים את אבניה כדי להידבק בקדושה הגנוזה בהן.

יב. ברוח זו מבאר גם הרב קוק בספרו "אורות" (אורות ארץ-ישראל, א-ד), שארץ ישראל אינה "דבר חיצוני" ואינה רק אמצעי טכני לקיום מצוות, אלא יש לה קדושה עצמית הקשורה בקשר בל יינתק לנשמת כנסת ישראל, עד שאפילו עפרה ואבניה קדושים בקדושת ארץ החיים.

יג. מתוך תפיסה זו יש לראות גם את האבן שעליה הניח יעקב את ראשו ואת חלומו - מחזה אדיר וחזון לעתיד. זוהי אבן המהווה מעין מיקרוקוסמוס של ארץ ישראל ושל דרכו של יעקב עבור עם ישראל, כדי שיהיה מעשה אבות סימן לבנים, כפי שמופיע בנבואת הושע: 'וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ. בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹקים. וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ בֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ... וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה [רחל ולאה] וּבְאִשָּׁה שָׁמָר [דברי רבקה]' (הושע יב, ג-יג).

יד. יעקב לקח 'מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם' ו"עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות. התחילו האבנים רבות זו עם זו: זאת אומרת 'עליי יניח צדיק את ראשו', וזאת אומרת 'עליי יניח'. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת" (בראשית רבה סח, יא). כך מובא גם במסכת חולין (צא, ב), אך שם מוסיפה הגמרא: "אמר רבי יצחק: מלמד שקיפלה הקב"ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו, שתהא נוחה להיכבש לבניו".

טו. 'וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה' (בראשית כח, טז). אומר ה"כלי יקר", שהמקום הזה הוא הר המוריה, שעליו נאמר: 'בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק' (שם כב, ד). ומדוע קרא לו "מקום" סתם ללא שם? משום שהוא מקומו של עולם - הן מצד ששם מצויה אבן השתייה שממנה הושתת העולם, והן מצד שכל העולם עדיין מיוסד עליו, כי ממנו יוצא השפע לעולם כולו. כדברי רבי יוחנן: "למה נקרא שמה אבן שתייה? שממנה הושתת העולם" (ירושלמי יומא ה, ד). וכך מובא במסכת יומא (נד, ב), שציון היא באמצע העולם והעולם נברא מאמצעיותו: אבן השתייה נבראה בתחילה, ושאר עפרות תבל נדבקו אליה רגבים רגבים, עד שהושלמה מלאכת הארץ כולה (רש"י שם).

טז. כרואה פני עתיד, לקח יעקב אבינו י"ב אבנים כנגד י"ב השבטים (בראשית רבה סח, יא). וכאמור, היו האבנים רבות ביניהן - כל אחת אמרה "עליי יניח צדיק ראשו", בטרם נעשו לאבן אחת. וזהו רמז לעתיד לבוא: משום כך העלים הקב"ה את המקום שיהיה מקום המקדש והיכל המלך, כדי שלא תפרוץ מריבה בין השבטים, שכן כל שבט ירצה שהמקום המקודש יימצא בנחלתו. מריבה זו שהייתה בין האבנים, שבסופה נעשו לאבן אחת, הייתה אות ומופת לכך שאף אם תתגלע מחלוקת בין י"ב שבטי י-ה וכל שבט יאמר "עליי יניח צדיקו של עולם ראשו, בנחלתי ייבנה בית המקדש" - סופם להתאחד. וד"ל. וכדברי המלבי"ם: "'וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן' - שהיה יעקב רומז על אחדות ישראל, ולכן הרים אותה למצבה, ויצק שמן על ראשה, לרמז שעל ידי האחדות שתהיה בין השבטים, ייצק עליהם שמן הטוב היורד על הראש, שמן משחת קודש".

יז. לא בכדי היה המזבח שבבית המקדש בנוי מאבנים רבות - כיחידים וכשבטים שכל אחד שומר על ייחודו, אך כולם מצטרפים לעבודת ה' אחת. הציווי הוא 'לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית' (שמות כ, כב) - שלא יסותתו בברזל. כדברי המהר"ל ב"נצח ישראל" (פרק ד): "דבר זה ברור, כי ישראל מתאחדים על ידי בית המקדש, שהיה להם כהן אחד ומזבח אחד, ולכן נאסרו הבמות, שלא יהיה פירוד וחילוק בישראל. לא בכדי ישנו קורבן התמיד אחד לכלל ישראל: 'אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם' (שמות כט, לט) - כך על ידי בית המקדש הם אומה אחת שלמה". ובהעדר אחדות, בשל שנאת חינם הוא נחרב.

יח. כשם שיעקב לקח את האבן ששם מראשותיו והפך אותה למצבת זיכרון לנבואת ה' אליו, כך גם בספר יהושע (ד, ג-ט) הקימו ישראל גלעד משתים עשרה אבנים בכניסתם לארץ, לזכר קריעת מימי הירדן. ובשכם שוב לוקח יהושע אבן גדולה 'וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה' כדי ש'הָאֶבֶן הַזֹּאת תִּהְיֶה בָּנוּ לְעֵדָה' (יהושע כד, כו-כז) - עדה לחידוש הברית של עם ישראל עם ה' לפני מות יהושע.

יט. שמואל הנביא קורא לאבן "אבן העזר" ומקים אותה כמצבת זיכרון לניצחון לאחר תבוסת הפלישתים (שמואל א ז, יב). ויש מאבני המקום הבאות מן השמיים, כאותם מלאכים היורדים בסולם יעקב - ברד אבנים שנפל מן השמיים על צבאות מלכי האמורי במלחמת גבעון: 'וַה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ' (יהושע י, יא).

כ. האבן ממלאת אפוא תפקיד לטוב ולמוטב, ומסמלת את האחדות הנדרשת מכל "חלוקי הנחל", תרתי משמע: חלוקי אבנים משפת הנחל ואנשים החלוקים בדעותיהם, המתאחדים במזבח המאחד את כלל ישראל בעבודת ה'. זכורני שמציאות כפולה זו הוצגה בסרטון מדהים של תלמוד תורה "מורשה" (שבו למד האלוף דוד זיני), שבו נראה פורע מיידה אבן לעבר יהודי, אך היהודי תופס אותה ומשבץ אותה בבניין שהוא עסוק בבנייתו. בתלמוד תורה זה מלמדים גם על האבן כסמל ליושרה בעסקים - על החובה להחזיק אבני משקל מדויקות למסחר, ועל כך שכל הונאה מסחרית היא בגדר תועבת ה', כדברי הכתוב: 'מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם' (ויקרא יט, לו), וכדברי שלמה המלך: 'מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת ה' וְאֶבֶן שְׁלֵמָה רְצוֹנוֹ' (משלי יא, א).

כא. ומעניין לעניין באותו עניין: נאמר בתהלים 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה' (קיח, כב). הדוגמה בה"א הידיעה לכך היא דוד המלך: כאשר נתבקש ישי לבחור אחד מבניו שהתייצב מול גוליית, לא ישי האב ולא איש מאחיו חשבו לקרוא לדוד, הרועה והקטן שבבנים - אך דווקא הוא היה לראש פינה.

כב. גם בדורנו הופיעו אבני ירושלים במלוא הדרן. סר רונלד סטורס הבריטי, מושלה הראשון של ירושלים עם ראשית השלטון הבריטי בארץ, הוקסם מיופייה של העיר וחוקק חוק עזר עירוני המחייב כל קיר חיצוני בירושלים להיות מחופה באבן ירושלמית (תיקון מס' 1 בתוכנית המתאר לירושלים, תוכנית מס' 64). רבים קיטרו על כך וטענו שהוא פועל מתוך אנטישמיות, שהרי בשעה שבתל אביב ובמושבות בנו בתים במהירות רבה ממלט ומים, בירושלים התארכה הבנייה מאוד בשל חובה זו. אך ברוך ה', מעז יצא מתוק ואהבתו זו ליופי הצילה רבים: בימי המצור וההפגזות על ירושלים בתש"ח היו אמנם מאות הרוגים ואלפי פצועים, אבל דווקא אותן אבנים חזקות שחיפו את בתי העיר - שמנתה אז כמאה אלף יהודים - הצילו עשרות אלפים ממוות, ורבים עוד יותר מפציעה. ברוך ה' שהכניס בראשו של אותו גוי את הצורך בחיפוי בתי ירושלים באבן ירושלמית; כך גם הוסיף לאותם תשעה קבין של יופי שנטלה ירושלים עד ימינו אנו, וגם הציל נפשות רבות.

כג. אך התקווה הגדולה מכול היא התגשמות נבואת 'לב האבן' של יחזקאל: 'וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר' (יחזקאל לו, כו) - הפיכת לב אטום ועקשן ללב רגיש וקשוב. לו יהי.

הדברים מוקדשים לע"נ אמו"ר ר' אשר ז"ל ב"ר שלום הי"ד שהשבוע יום פקידתו