הלל גרנות גרונר
הלל גרנות גרונרצילום: ערוץ הכנסת

"אח שלי באמת מת בשבילכם! איך אתם לא מתביישים?!". כך זעקה הלל גרנות גרונר, אחותו של סרן אמתי גרנות הי"ד שנפל בקרב מול חיזבאללה, לעבר מפגינים חרדים שקראו "נמות ולא נתגייס".

בספרה החדש, "צו השעה", שכתבה יחד עם שבות רענן ויצא בהוצאת ידיעות ספרים, היא חוזרת לרגע שבו התפרץ הכעס שצברה במשך קרוב לשנתיים של מאבק למען גיוס חרדים - ולתובנה שהובילה אותה לשנות כיוון.

"הממשיות של האנשים שעמדו ככה מול העיניים שלי השפיעה גם על עוצמת הכעס והתסכול שהם העלו בי", היא כותבת בפתח הספר. "לא יכולתי לשתוק, הוצאתי את הראש מחלון המכונית וצעקתי: 'אח שלי באמת מת בשבילכם! איך אתם לא מתביישים?!' רציתי לצאת מהמכונית ולצעוק עוד, אבל כבר נסענו משם".

באותו ערב, היא מספרת, הצטערה שלא הצליחה לבטא את מלוא הכאב. "הצטערתי שלא הצלחתי לבטא טוב יותר את התסכול, הכעס, העלבון ותחושות הבגידה והבדידות שהציפו אותי באותו רגע שבו אחי, בני עמי, מפגינים מולי שהם מעדיפים למות ולא להיענות לקול דמי אחיהם הזועקים אליהם".

אלא שדווקא המפגש הטעון הזה הוביל אותה למסקנה מפתיעה. "בתוך הרגע הקטן והמוחשי הזה שהציף בתוכי את כל הרגשות הקשים, הבנתי שאני לא בכיוון", היא כותבת.

כדי להבין את עוצמת הכאב, חוזרת גרנות גרונר לבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר, ולרגע שבו תחושת הביטחון שליוותה אותה עד אז החלה להתערער.

"בשעה שמונה ועשרים ישבתי עם סבא שלי ליד השולחן, שתינו קפה והתעלמנו לחלוטין מהאזעקה שנשמעה ברקע. זה פשוט נשמע כמו טעות, למה שתהיה אזעקה פתאום? שעה שלמה עברה עד שהתחלנו להבין את גודל האירוע".

בסוף אותו יום, היא מספרת, הביטה בילדיה והבינה שהעולם שהכירה השתנה. "הסתכלתי על הילדים שלי באחוזת אימה מהידיעה שתחושת הביטחון שהיתה לי לא יכולה להגן עליי יותר. הבטחתי להם בלבי שאעשה הכול כדי להגן עליהם וכדי לדאוג שהם יגדלו למדינה בטוחה ומשגשגת".

לצד האימה, היא מתארת גם את תחושת הערבות ההדדית שהתעוררה בה לנוכח התגייסותם של ישראלים רבים להצלת אחרים.

"ראיתי איך הם הגיעו לעוטף, במדים או בלבוש אזרחי, עם רובה, אקדח או בקבוק בירה שבור, עם הטנק, עם האוטו הקטן או עם הקשרים שלהם בערוצי החדשות. אני מוקפת בעם מדהים של גיבורים שלא יהססו לרגע ויבואו מיד מול כל סכנה". אבל שמונה ימים לאחר פרוץ המלחמה הגיע האסון גם למשפחתה.

"החלק השני של המלחמה התחיל עבורי רק שבוע ויום אחר כך, ביום ראשון, בשעה חמש אחר הצהריים. בדלת הבית דפקו המודיעים שסיפרו שאמתי, אח שלי, נהרג בקרב מול חיזבאללה".

ימי השבעה, היא מספרת, היו מלאים בכאב עצום, אך גם בתחושת חיבוק מצד החברה הישראלית.

"מכל חלקי העם הגיעו אנשים עם אוכל ועזרה או פשוט רצון להקשיב ולהראות שהם שם". ככל שהמלחמה נמשכה, לצד תחושת הערבות ההדדית הלכה והתגברה אצל גרנות גרונר תחושת חוסר הצדק בחלוקת הנטל.

בספרה היא מתארת את המחירים הכבדים ששילמו אזרחים, חיילים ומשפחותיהם: תושבים שהמתינו לחילוץ, חטופים שהוחזקו בשבי, משפחות שנעקרו מבתיהן ופצועי גוף ונפש שנזקקו לעזרה.

במיוחד היא מתעכבת על אנשי המילואים, שנקראו שוב ושוב לשירות ממושך, בזמן שמשפחותיהם, עבודתם וחייהם האישיים נותרו מאחור. "סבב אחרי סבב הם נקראו לעזרה, התחננו שייכנסו עוד אנשים תחת האלונקה ושעוד לוחמים יחליפו אותם בעמדות, אבל נענו בשתיקה".

בהמשך היא שואלת: "כמה עוד יכולים אותם בעלי משפחות, בעלי עסקים, סטודנטים, מורים, רופאים או הייטקיסטים לעצור את חייהם לטובת המלחמה? כמה נזק עוד ייגרם לילדים שלהם, לבנות הזוג ובני הזוג, לאמהות ולאבות שלא ישנים בלילות?".

לדבריה, דווקא מתוך ההבנה שאין ברירה אלא להמשיך להילחם, התחדד הצורך בהרחבת מעגל המשרתים.

"היינו צריכים עזרה, עוד אנשים שיצטרפו ויתגייסו". על הרקע הזה היא מתארת את הפגיעה שחשה לנוכח הפגנות החרדים נגד הגיוס, ובהמשך גם בעקבות דבריו של הראשון לציון לשעבר, הרב יצחק יוסף, שהצהיר כי אם יכפו על החרדים להתגייס, יעזבו את הארץ. "אחינו, שקראנו להם לעזרה בשעת צרה, הפנו לנו את הגב", היא כותבת.

גרנות גרונר מדגישה כי הכעס שלה אינו נובע מניכור מוקדם כלפי החברה החרדית. להפך: היא מתארת קשר רגשי עמוק שנבנה לאורך שנים.

"הקשר שלי עם החברה החרדית לא התחיל באותו מפגש בהפגנה. אני אוהבת את הציבור הזה כבר שנים ארוכות. את המוזיקה, את התרבות, את הפשטות והחסד, את הקסם שקורא לי בחיבור לעבר, בהיאחזות בשורשים". אלא שמאז פרוץ המלחמה, לדבריה, הקשר הזה נסדק.

"הכעס שלי על הסירוב שלהם להתגייס, כבר מהחודשים הראשונים למלחמה, הרחיק אותי מהקשר הזה". במשך קרוב לשנתיים היא פעלה למען גיוס חרדים באמצעות הופעות בתקשורת, השתתפות בעצרות ושיתוף פעולה עם ארגוני משרתים.

אולם המפגש עם המפגינים בחנוכה, שעורר בה תחושות קשות במיוחד, גרם לה לבחון מחדש לא רק את עמדתה כלפי החברה החרדית, אלא גם את הדרך שבה ניסתה לקדם שינוי.

"הבנתי שגם אם אחזור להפגנה ההיא, גם אם אצעק עד לב השמים, גם אם אמשיך לכתוב ולהפגין ולכעוס על החרדים ועל הממשלה ועל כל מי שממשיך להתעלם מהבעיה או להצדיק אותה [...] הבעיה לא תיפתר", היא כותבת.

לדבריה, הכעס וההאשמות, מוצדקים ככל שיהיו בעיניה, אינם מאפשרים לה לזהות את שורש המשבר. "היא לא תיפתר כי הכעס, התסכול וההאשמות מפריעים לי לראות את השורש האמיתי שממנו מתחילה הבעיה, וכשלא רואים את השורש, כשלא מבינים מהו הבסיס של הכול, לא חשוב כמה אנו צודקים וכמה כועסים - הבעיה לא נפתרת".

מתוך ההבנה הזאת נולד הספר "צו השעה", שנכתב יחד עם שבות רענן ועוסק במערכת היחסים בין המדינה לחברה החרדית ובאפשרות למצוא פתרון עמוק למשבר.

"ניגשתי לכתוב את הספר הזה מתוך הבנה שאנחנו לא בכיוון", מסבירה גרנות גרונר. "אני שותפה למאבק נגד התנהלות שמסכנת את עתיד המדינה, אבל אני לא מצליחה להניח על השולחן הצעה לפתרון עומק שיירד לשורש הבעיה ויתווה מודל רעיוני שיעזור לנו להגיע לפתרון". לדבריה, היא החליטה להניח את הכעס בצד ולנסות להבין לעומק את מערכת היחסים בין המדינה לחברה החרדית, מתוך שאיפה לשרטט מודל רעיוני ומעשי שיביא בחשבון את מורכבות המציאות.

כך, מתוך השכול האישי, תחושת הבגידה והמפגש הקשה עם מפגיני הגיוס, יצאה גרנות גרונר למסע שמטרתו אינה רק להביע מחאה - אלא לנסות למצוא דרך אחרת להתמודד עם אחד המשברים המורכבים בחברה הישראלית.