
מאז היוודע תוצאות הבחירות אנו עדים למבול של הפרת הבטחות בחירות מצד נבחרי ציבור, גם בסוגיות קיומיות הנוגעות לערכי היסוד של המדינה, לזהותה ולביטחונה.
להיקף התופעה, כפי שהיא מתגלה לעינינו, קשה למצוא תקדים מאז הקמת המדינה. התנהלות זו מעוררת בקרב הציבור שאלות קשות וחששות כבדים באשר לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית.
דמוקרטיה פירושה שלטון העם (ביוונית: דמוס - עם, ציבור האזרחים; קרטוס - שלטון, כוח). זוהי שיטת ממשל שהתפתחה ביוון העתיקה כחלופה לשלטון העריצות המלוכני. אולם גם הדמוקרטיה אינה שיטה מושלמת, והיא אינה חפה מחסרונות. ראש ממשלת בריטניה לשעבר, וינסטון צ'רצ'יל, ביטא זאת בנאום בבית הנבחרים הבריטי, כאשר ציטט את האמירה שלפיה הדמוקרטיה היא שיטת הממשל הגרועה ביותר, מלבד כל השיטות האחרות שנוסו מעת לעת. אשר לתפיסת השלטון האידיאלית בעם ישראל, סוגיה זו מחייבת דיון נפרד.
ביוון העתיקה נהגה דמוקרטיה ישירה: האזרחים התכנסו באסיפת העם והצביעו בעצמם על חוקים ועל מדיניות. לעומת זאת, במדינת ישראל, כמו במדינות רבות בעולם, נהוגה דמוקרטיה ייצוגית. בשיטה זו האזרחים בוחרים נציגים לבית הנבחרים, ואלה מקבלים בשמם החלטות בענייני חקיקה, מדיניות וניהול המדינה, לרבות בסוגיות הרות גורל של מלחמה ושלום, חיים ומוות.
בישראל הכנסת היא בית הנבחרים והרשות המחוקקת. הממשלה היא הרשות המבצעת, והיא פועלת במסגרת משטר פרלמנטרי: היא מכהנת מכוח אמון הכנסת, ובראשה עומד ראש הממשלה.
בישראל הבחירות לכנסת הן מפלגתיות ולא אישיות. במהלך מערכת הבחירות מציגות המפלגות לציבור את תפיסותיהן ואת העקרונות שינחו אותן בסוגיות היסוד, ומתחייבות לפעול על פיהם. הבוחרים בוחנים את העמדות הללו ומעניקים את קולם למפלגה שהם מאמינים כי תייצג את תפיסת עולמם.
זוהי נשמת אפה של הדמוקרטיה הייצוגית: האמון שבין הבוחר לנבחר. זהו מעין חוזה דמוקרטי, שבמסגרתו מעניק הציבור לנבחריו סמכות לפעול בשמו, מתוך ציפייה שיהיו נאמנים לעקרונות ולהתחייבויות שעל בסיסם נבחרו.
נבחר ציבור אינו רשאי, מבחינה מוסרית וציבורית, לראות במנדט שקיבל היתר להפנות עורף לתפיסות ולעקרונות שבשמם ביקש את אמון הבוחרים, ולאמץ עמדות הפוכות לחלוטין מאלה שהתחייב לפעול על פיהן. התנהלות כזאת פוגעת באמון שנתנו בו בוחריו, מערערת את הלגיטימציה הציבורית של שליחותו ומעלה שאלה קשה באשר לנאמנותו למי שבחרו בו.
חמורה מכך האפשרות שמועמד הציג במהלך הבחירות עמדות שסבר כי יזכו לתמיכת הציבור, אף שמלכתחילה לא התכוון לפעול על פיהן. במקרה כזה אין מדובר רק בהפרת הבטחה, אלא בהולכת שולל מכוונת של הבוחרים.
אם מצטברת מסה קריטית של נבחרי ציבור המפנים עורף לעמדות שהציגו בבחירות, עלול להיווצר מצב שבו בית הנבחרים מתרחק מן הציבור שאותו הוא אמור לייצג. התוצאה עלולה להיות משבר אמון עמוק בין הבוחרים לנבחריהם, ובהמשך גם פגיעה באמון הציבור בשיטה הדמוקרטית עצמה.
אולם האחריות אינה מוטלת על הנבחרים בלבד. גם על הציבור מוטלת חובה כבדה לבחור בקפידה את נציגיו, לבחון את אמינותם ולוודא, ככל האפשר, שהבטחותיהם נשענות על מחויבות אמיתית.
הציבור אינו יכול להרשות לעצמו להיות פתי ותמים ולתת אמון עיוור בהבטחות בחירות. עליו לבחון אותן בזהירות, ובמיוחד כאשר מתגלים סימנים המעידים על חוסר אמינות, על העמדת פנים או על ניסיון להוליך שולל.
אמון הוא תנאי הכרחי לקיומה של חברה מתוקנת. חברה שבה איש אינו נותן אמון בזולתו אינה יכולה להתקיים. אולם אמון אינו פוטר מביקורת, מבירור ומפיקוח. דווקא מי שמבקש לתת אמון באחרים צריך לוודא שהוא מעניק אותו למי שראוי לכך.
אנשים מאמינים מתחנכים לבטוח בקב"ה ולתת אמון במורי דרכם, בהוריהם ובמחנכיהם. הדברים נכונים במיוחד בעניינים ערכיים העומדים ברומו של עולם, שבהם קשה להעלות על הדעת שמי שזכה לאמון הציבור ינצל אותו לרעה.
בספר מעלות המידות נאמר על מידת התמימות:
"ומהי התמימות? שידבר האדם דבריו בלי רמאות ומשאו ומתנו בלי רמאות, ופיו וליבו שוין. שכל מי שהוא אחד בפה ואחד בלב אין נקרא תם [...] וכל שהולך בתמימות עם ד' והבריות הקב"ה משמרו מן החטאים [...] ומן המידה המשובחת הזאת יצאה מידת האמת שהיא מי"ג מידות שנתייחס בהן הקב"ה" (מעלות המידות לר"י רופא, המעלה הי"ב - התמימות).
אולם דווקא משום שהתמימות היא מידה נעלה, יש להיזהר שלא תנוצל בציניות בידי בעלי עניין. ציבור ערכי, החורת על דגלו אידיאולוגיה ועקרונות, עלול להיות מנוצל בידי אנשים כוחניים המעמידים פנים ומבקשים לזכות בשלטון בכל מחיר.
מסופר על יהודי שהתלונן בפני ה"חפץ חיים" על שותפו לעסקים, איש אמונו, שרימה אותו וגרם לו הפסד כספי ניכר.
ה"חפץ חיים" שאל אותו מדוע לא נזהר, מדוע נתן בשותפו אמון עיוור ומדוע לא עקב בקפידה אחר התנהלותו.
השיב היהודי כי דרכו בחיים היא לתת אמון בבני אדם ולנהוג במידת התמימות, ככתוב: "תמים תהיה עם ד' אלוקיך". לדבריו, אין הוא רוצה לחיות בחשדנות מתמדת ובחוסר אמון כלפי הבריות.
השיב לו ה"חפץ חיים": דייק בלשון הפסוק. נאמר "תמים תהיה עם ד' אלוקיך" - ולא עם בני אדם!
עיקרון זה מתברר גם בפרשתנו, פרשת ויצא.
יעקב אבינו היה "איש תם יושב אוהלים", ומידתו היא מידת האמת. אולם תמימותו לא מנעה ממנו להכיר בכך שיש אנשים המבקשים לנצל את אמונם של אחרים.
הגמרא במסכת בבא בתרא (קכג ע"א) מתארת את שיחתו של יעקב עם רחל לקראת נישואיהם. רחל הזהירה אותו מפני רמאותו של אביה, לבן, שעלול לנצל את תמימותו ולהוליכו שולל.
יעקב השיב לה: "אחיו אני ברמאות". כלומר, אף שהוא נוהג בתמימות וביושר, הוא יודע לזהות ניסיונות של רמאות ולהתמודד עמם.
רחל שאלה אותו אם מותר לצדיקים לנהוג בדרך זו, ויעקב השיב לה באמצעות הפסוק: "עם חסיד תתחסד, עם גיבור תמים תתמם, עם נבר תתבר ועם עיקש תתפתל" (שמואל ב, כב, כו-כז).
מדברים אלה עולה כי התמימות אינה מחייבת אדם להניח לאחרים לרמות אותו או לנצל את אמונו. יש מצבים שבהם עליו לנהוג בתבונה ובזהירות כדי שלא יהיה חוטא נשכר.
אין בכך כדי לפגוע במידת התמימות או בחובת האמון כלפי מי שראוי לו. להפך: ההבחנה בין מי שראוי לאמון לבין מי שמבקש לנצלו היא המאפשרת לשמור על האמון כמידה טובה, בלי להפוך אותו לחולשה.
הדברים נכונים גם בזירה הציבורית. עלינו לשמור על האמון כערך יסודי בחיינו, אך אין פירוש הדבר שעלינו לעצום עיניים לנוכח הבטחות שאינן מקוימות או סימנים המעוררים ספק באמינותם של נבחרי הציבור.
דווקא מי שמאמין בערכים, ביושר ובאחריות ציבורית חייב לבחון את מנהיגיו, לדרוש מהם נאמנות להתחייבויותיהם ולהיזהר מפני מי שמבקש לנצל את אמונו.
תמימות היא מעלה גדולה בעבודת ה', אך בזירה הציבורית היא אינה יכולה לבוא על חשבון האחריות, הביקורת וחובת הבחינה.
הכותב הוא אל"ם במיל', ראש ישיבת ההסדר מאיר הראל, מודיעין