
בריאיון לערוץ 7 מתייחסת פעילת ההסברה המוסלמית־ציונית שרה זועבי ליציאתם של חברי הכנסת הערבים ממליאת הכנסת בזמן שירת ההמנון, ולהחלטתו של מנסור עבאס להישאר במליאה אך לא לשיר את ההמנון.
את דבריה פותחת זועבי בתזכורת: "חברי כנסת עומדים במליאה ומצהירים אמונים למדינת ישראל ואומרים: 'אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת'. אני לא מבינה איך הם מצהירים אמונים למדינת ישראל, לא מכבדים אותה ויוצאים מהאולם כשמתחיל ההמנון. זו הרי אותה מדינה שאתם מצהירים לה אמונים... זה לא מסתדר".
בהתייחס לטענה, הנשמעת גם מפי יהודים, שלפיה לא ניתן לדרוש ממוסלמי לשיר את המילים "נפש יהודי הומייה", אומרת זועבי: "אני אמנם ערבייה מוסלמית ישראלית גאה, אבל אני לא רואה שום סתירה בין הדברים. אנשים שואלים אותי איך אני שרה כערבייה מוסלמית 'נפש יהודי הומייה', ואני שואלת: מה הקשר? מי אמר שאני צריכה להיות יהודייה כדי לאהוב את המדינה שלי ולכבד את העם היהודי וההיסטוריה שלו? אני יודעת בדיוק מה כתוב בהמנון ומבינה כל מילה בהמנון, שמדבר על החלום היהודי להיות עם חופשי בארצו. אז מה? בגלל שאני ערבייה מוסלמית אסור לי להתרגש מהתקווה הזו?".
"אני שרה את 'התקווה' לא כי אני יהודייה, אלא מתוך הזדהות עם העם היהודי ואהבה למדינה שלי, ששמרה עליי ונתנה לי ביטחון, חופש, זכויות ושוויון. כאישה ערבייה אני יכולה לחיות כאן עם הזהות שלי, הדת שלי והאמונה שלי. אני יכולה לדבר חופשי ולעמוד על הזכויות שלי. כשאני שרה את 'התקווה', אני לא רק מכבדת את ההיסטוריה של העם היהודי, אלא מביעה הזדהות והכרת תודה למדינה שלי, שהיא הבית שלי", אומרת זועבי.
עוד היא אומרת כי לתחושתה אין צורך לשנות אפילו מילה אחת או פסיק אחד בהמנון. "זה ההמנון של ישראל ואני גאה לשיר אותו בדיוק כמו שהוא. אני לא מבקשת מהעם היהודי לשנות את ההיסטוריה שלו ואת ההמנון שלו כדי שיתאים לזהות שלי".
"אני ערבייה, מוסלמית ומכבדת את זה שמדובר במדינת הלאום של העם היהודי, אחרי שסבל לאורך כל ההיסטוריה", אומרת זועבי ומוסיפה: "זכיתי לחיות כאן בישראל לצד העם היהודי, ואני לא רואה בכך דבר מובן מאליו".
עם זאת, זועבי מבהירה כי אינה דורשת מאיש לשיר את ההמנון בכוח. היא מבינה אזרחים ערבים החשים שמילותיו אינן מייצגות אותם, אך סבורה שגם הם צריכים לכבד את סמלי המדינה, ובוודאי כאשר מדובר בחברי כנסת, המייצגים את המדינה מעצם חברותם בכנסת.
"אהבת המדינה וכבוד לסמלים שלה לא צריכים להיות תלויים בשאלה אחרת. כערבייה אני לא מוותרת על השפה, הזהות והדת שלי, אבל אני גם לא מוכנה לוותר על האהבה שלי למדינה ולעם היהודי. יש מי שחושבים שבגלל האהבה לישראל ולעם היהודי אני פחות ערבייה ומוסלמית, ואני כופרת. מי נתן להם זכות לקבוע מי אני? אני לא צריכה לבחור בין הזהות שלי לבין האהבה שלי למדינה ולעם היהודי ולהאמין בזכותו. כשאני שרה את 'התקווה', אני מרגישה גאווה, שייכות והתרגשות. אני לא צריכה להיות יהודייה כדי לאהוב את העם היהודי, ואני לא צריכה לשנות את ההמנון כדי לחוש שייכת למדינה הזו. אני לא צריכה להתנצל על האהבה שלי לעם היהודי. אני שרה את 'התקווה' בגאווה, בראש מורם".
לשאלתנו מספרת זועבי כי על עמדותיה אלה שילמה, ועודנה משלמת, מחירים כבדים גם בחייה האישיים, אך היא מעדיפה שלא להרחיב על כך.
"שילמתי ועדיין אני משלמת ביוקר גם מהאנשים הקרובים ביותר אליי, אבל לא אוותר על האמת שלי".
