נפתלי בנט
נפתלי בנטצילום: דוברות

המפגש האחרון בין נתניהו לבנט יצר הערכות והשערות רבות, ומתח פוליטי בגוש השינוי. הפתעת הבחירות העיקרית הייתה המפלגות הערביות, שקיבלו 19 מנדטים המשנים את האיזון המוכר בכנסת. כל זה בהשראת קטאר, וייתכן שגם במימונה, דבר שעדיין לא הוכח.

אבל העיקר הוא הרעיון של קטאר, ששורשו באסלאם של האחים המוסלמים: להשתמש בדמוקרטיות המערביות כדי להשתלט. ראשיתו בבלבול ובטרלול המערכות הממסדיות והשלטוניות בכל מדינה באירופה, בארה"ב ובוודאי בישראל, והמשכו בניסיונות השתלטות. וכמובן, שימוש במוקדים אסלאמיים כדי לנער ולשבש את הממסד השלטוני בכל מדינות המערב.

בינתיים לא נרשמה הצלחה כזו בישראל, למרות המיעוט הגדול של ערביי ישראל. היו ניצנים של הצלחה כזו בשומר החומות, אשר לא הבשילו אפילו בשיא אירועי ה־7.10.

ישראל נמצאת במוקד השאיפה האסלאמית לחסלה, או לפחות להחלישה, ועיקר המאמץ עד היום היה שימוש בכוח צבאי ובטרור. כך הצליחו בקטאר לבצר את מנהרות חמאס בעזה, ורק היציאה של חמאס, שהייתה מוקדמת מדי ולא מתואמת מספיק עם חיזבאללה, נכשלה, לפחות זמנית.

כיום, לנוכח ההצלחות הצבאיות של ישראל, יש חזרה להתמקדות בשיבוש הפוליטיקה בישראל ובניצול הפילוג העמוק בחברה הישראלית כדי לערער ולהחליש את ישראל.

ערביי ישראל, אשר באופן מפתיע לא סמכו על ההצלחה הראשונית של חמאס, ורק שמחו ולא גינו את מתקפת חמאס ב־7.10, יישמו בבחירות ב־27.10 את רעיונות קטאר באמצעות השתתפות גורפת בבחירות בישראל וצבירת כוח בכנסת, שקשה יהיה להתעלם ממנו.

זה כבר הצליח בבחירת יו"ר הכנסת, מתן כהנא, שנבחר, ומן הסתם יממש חלק ממשימות גוש השינוי גם לפני הקמת ממשלה.

לכאורה, נתניהו נמצא במצב קשה, ללא שום יכולת תמרון להקים ממשלה, אלא רק לקרוא לממשלת אחדות. הקלף היחיד שיש בידיו, ולמרבה הצער של מתנגדיו מגוש השינוי, הוא קלף חזק ורציני, כי המצב מאיים באופן ממשי מצד איראן. כך מצא עצמו נתניהו מעדכן את בנט, אך גם בודק איתו אפשרויות נוספות לאחדות.

ברור שגוש השינוי מנסה לעכב אפשרויות של שיתוף כזה או אחר עם נתניהו, ומאשים אותו בניסיון לגרור את טראמפ למלחמה עם איראן. הניו יורק טיימס וחבר המרעים הישראלים, מתנגדי נתניהו, מאשימים את נתניהו, אבל מה לעשות שהמציאות הביטחונית היא לצידו, והצורך במלחמה אמריקאית־ישראלית נגד איראן דחוף ביותר.

בנט, שבחוכמה רבה המתין זמן ארוך יחסית מהצד בנוגע לניסיון של איזנקוט להקים ממשלה, מוצא את עצמו בנקודה מכרעת, שבה יוכל לחבור סוף־סוף לימין, לבית הטבעי שלו, ולייצר קואליציה ימנית מתונה, חשובה והכרחית מצד עצמה.

הגיע הזמן שהיהודים ילמדו מהמפלגות הערביות, ואפילו מקטאר, כיצד לנהל פוליטיקה מזרח־תיכונית. ניתן לקוות שרשימה משותפת ימנית־יהודית בראשות נתניהו ובנט, שיוכלו גם למצוא נוסחת פשרה כזו או אחרת המבוססת על רוטציה, תקרום עור וגידים.

אולי אפשר אפילו לקרוא לאיילת שקד ולליברמן לכהן בוועדת הפיוס היהודית, ומהצד לקבל שרת משפטים ימנית, חכמה ומתונה. הגיע הזמן ששרה תאפשר לאיילת שקד לחזור למקומה הטבעי, ולבנט ולשקד להיות המועמדים המועדפים לרשת את נתניהו.

מפלגת ישר עשירה בחברי כנסת ימניים מתונים, שחלקם בוגרי הציונות הדתית־לאומית, כולל מתן כהנא עצמו, שיכולים וצריכים להצטרף. גם איזנקוט עצמו לא יהיה לגמרי רע אם ישתלב בזרם שקרוב יותר לליבו מאשר רונן מנליס, איש קפלן והשמאל הקיצוני, ומיאיר גולן, שבכלל לא ברור מה הוא עושה בגוש השינוי היהודי.

יהיה בכך הרבה מן הצדק אם בנט ושקד יחזרו הביתה, לבית היהודי ולליכוד, שהיו בסיס האם שלהם, ויתנתקו מהשמאלנים ששיבשו את דעתם ואת דרכם בנפתולי הפוליטיקה הישראלית.

זו לא אחדות במובן האידיאלי שלה, אלא ימין מתון שמייצג כרגע בצורה הטובה ביותר את הרוב היהודי בישראל.