כשרס"ן במיל' הרב רפאל זיקרי פקח את עיניו לאחר כשבועיים שבהם היה מורדם ומונשם, הוא לא יכול היה לשאול היכן הוא נמצא, מה קרה לו או מתי יראה שוב את ילדיו.
הוא גם לא יכול היה להזיז את גופו. הדרך היחידה שנותרה לו לתקשר עם האנשים שסביבו הייתה באמצעות מצמוצים: מצמוץ אחד לתשובה חיובית, שניים לשלילית. לעיתים הצליח להזיז מעט את אצבעותיו על גבי לוח אותיות. האיש שרק שבועות קודם לכן עבר בין חיילים, חיזק את רוחם ודאג לצורכיהם במהלך המלחמה, מצא את עצמו נאבק על הפעולות הבסיסיות ביותר של החיים.
"הזיכרונות הראשונים שלי מהיציאה מטיפול נמרץ הם שאני פשוט דומם", סיפר זיקרי בפודקאסט מיוחד באולפן ערוץ 7. "היכולת היחידה שלי לתקשר היא בעיניים, במצמוצים. האם אני מזהה אנשים? מצמוץ אחד כן, שני מצמוצים לא. וקצת בהזזת האצבעות על גבי לוח אותיות, כדי לנסות להביע את עצמי". הוא זוכר היטב את חוסר האונים. "אתה רוצה לדבר, אתה רוצה לשאול, אתה לא יכול. להיות משותק לגמרי, אבל בחוסר הבנה של מה קורה כאן. המון מחשבות על המשפחה. איפה הם? איפה אני נמצא?".
סיפורו של זיקרי מובא במסגרת סדרת פודקאסטים מיוחדת של ערוץ 7, המתקיימת כחלק ממיזם "צועדים ומצדיעים" של גבעת התחמושת ומשרד המורשת, לרגל יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה תשפ"ז. בניגוד לסיפורי פציעה רבים מהמלחמה, המקרה שלו לא החל בפגיעה ישירה בשדה הקרב או בפינוי תחת אש. הקריסה התרחשה דווקא בבית, לאחר תקופת שירות ממושכת שבמהלכה הלכו והחמירו כאבי ראש שמהם סבל.
זיקרי שירת כרב חטיבת הצנחנים הצפונית במילואים. בחצי השנה הראשונה של המלחמה היה נתון, לדבריו, לשגרה אינטנסיבית של משימות, נסיעות תכופות, חוסר ודאות ולחץ מתמשך. כאבי הראש החלו במהלך השירות, אך הוא המשיך בתפקידו. לקראת סיום סבב המילואים הראשון הם כבר הפכו לבלתי נסבלים. גם אז, הוא מספר, לא העלה בדעתו שמדובר בתחילתו של אירוע רפואי חמור.
הערב שבו התמוטט התחיל כרגע משפחתי רגיל. אחרי תקופה ארוכה שבה לא שהה בבית באופן סדיר, הוא חזר לילדיו והשכיב אותם לישון. "אני מרדים את הילדים, קורא איתם קריאת שמע שעל המיטה", שחזר. כאב הראש עדיין ליווה אותו, אבל הוא לא ציפה לדבר חריג. "לא דמיינתי שכאבי הראש הללו בסופו של דבר יהפכו כעבור כמה שעות למקרה חירום, במיון ולאחר מכן גם בטיפול נמרץ".
בהמשך אובחנו אצלו, לדבריו, דלקת חריפה בקרום המוח שחדרה גם לרקמת המוח, דימום מוחי וחסימות ורידיות. באותה יממה התמודד גם עם שפעת ודלקת ריאות, לצד קריסה של מערכת החיסון. זיקרי קושר את מצבו לשילוב של תנאי השירות, החשיפה לזיהום והעומס הפיזי והנפשי. הוא מספר כי שהה סמוך לגבול לבנון, בין היתר בנקודת מסתור שבה תנאי המחיה וההיגיינה היו קשים. לדבריו, מקור החיידק היה באזור השירות, אף שהריאיון אינו כולל ממצאים רפואיים המאפשרים לקבוע זאת באופן עצמאי.
במהלך המלחמה, תפקידו כרב חטיבה היה רחב בהרבה מהאחריות המוכרת על תפילות וכשרות. כאשר הכוחות פעלו במשך תקופות ארוכות ללא בסיסים מסודרים וחדרי אוכל, היה עליו לדאוג גם לפיקוח על מזון שהגיע לחיילים מתרומות ומבתים פרטיים. הוא נדרש להנחות את רבני הגדודים, להתמודד עם תנאי השטח ולמצוא פתרונות לצורכי החיילים. לצד אלה ראה בעצמו ובאנשי הרבנות החטיבתית כתובת לחיזוק רוחם של הלוחמים.
"אנחנו לקחנו לעצמנו ממש להיות המגדלורים, עד כמה שאפשר", סיפר. "לא משנה מי אתה, עם כיפה, בלי כיפה, לא משנה מה ההגדרה שלך, אנחנו פה בשביל כולם". לדבריו, המטרה הייתה להגיע לכמה שיותר חיילים, עד לקצה הגזרה, ולהעניק להם תחושה שיש מי שמלווה אותם גם בתקופה של חוסר ודאות. דווקא כשהיה עסוק בחיזוק אחרים, הוא לא הרגיש עד כמה מצבו שלו הולך ומחמיר.
זיקרי סבור כי המתח המבצעי והאחריות המתמשכת אפשרו לו להמשיך לתפקד למרות התסמינים. רק לאחר שירד מהקו וחזר הביתה, לדבריו, הגוף כבר לא הצליח לעמוד בעומס. "עם הידיעה שגם אנחנו יורדים מהקו, וירידת האחריות גם, אז ממילא, אני אומר את זה בלשון שלי, הגוף אפשר לעצמו לשחרר יותר, ואז ממילא להיות פגיע יותר", הסביר.
האירוע הרפואי הותיר אותו מורדם ומונשם במשך כ-14 ימים. על התקופה הזאת הוא אינו יכול לספר מתוך זיכרון רציף, אבל דבר אחד נחרת בו: תחושה של חום, ביטחון ואנשים המתפללים לשלומו. הוא מדגיש שלא ראה אותם בעיניו, אלא בחלום ובתחושה שקשה לו להסביר גם היום.
כשאשתו סיפרה לו לאחר שהתעורר כמה אנשים התפללו עליו, הוא הצליח להשיב לה במילה אחת, למרות מכשיר ההנשמה שעדיין היה מחובר אליו. "הרגשתי", אמר. "זאת הייתה המילה שאני זוכר. הרגשתי". לדבריו, גם בתוך חוסר האונים המוחלט הייתה לו תחושה שאינו לבדו. "הרגשה של חום, ראייה של אנשים מתפללים, בחלום. ממש כך. אני זוכר את זה".
הוא מתקשה להסביר כיצד אפשר לחוש בתמיכה כזאת במצב של הרדמה והנשמה, אך מבחינתו זו הייתה חוויה משמעותית. זיקרי אף מוצא דמיון בין התחושה שחווה לבין עדויות ששמע משורדי שבי, שסיפרו על הידיעה שאנשים מתפללים למענם גם כשהיו מנותקים מהעולם. הוא אינו משווה בין נסיבות האירועים, אלא מתייחס לתחושת התמיכה שלדבריו ליוותה אותו בתקופה שבה לא יכול היה ליצור קשר עם סביבתו.
אלא שההתעוררות לא סימנה את סוף המאבק. לאחר שהצליח לתקשר מעט באמצעות מצמוצים ותנועות אצבעות, נדרש זיקרי ללמוד מחדש פעולות שמעולם לא הקדיש להן מחשבה. הפגיעה הנוירולוגית, לצד השלכות ההנשמה הממושכת, פגעה בדיבור וביכולת הבליעה שלו. במשך תקופה הוא לא היה מסוגל לאכול או לשתות וניזון באמצעות זונדה.
אפילו בליעת רוק הפכה למשימה קשה. "הבליעה של הרוק היא מאמץ, מאמץ לפעמים שיש לו מחיר של השתעלות, ואתה מתחרט על זה שבלעת את הרוק", סיפר. גם כשהחל להשתקם, נדרש לחשוב במודע על הפעולה הפשוטה של שתייה, כדי שהנוזלים יעברו לוושט ולא לקנה הנשימה. "דבר שתינוק בן יומו אפילו לא צריך לחשוב עליו", אמר על פעולת הבליעה, "הייתי צריך לעבוד עליו שבועות וחודשים".
לצד ההתמודדות הפיזית נדרש זיקרי להכיר בהדרגה בחומרת מצבו. לפני המלחמה, ובמהלכה, שימש גם ר"מ לתלמידי שיעור א' בישיבה בקדומים שבשומרון, והקשר עם תלמידיו היה חלק מרכזי מחייו. כשהתעורר בבית החולים, אחת המחשבות שהעסיקו אותו הייתה כיצד יוכל לחזור אליהם לקראת פורים. הוא עדיין לא הבין עד כמה ארוכה הדרך שלפניו.
"אני זוכר שאני שואל את הרופא, מתי אני יוצא מפה? זה היה לפני פורים, ויש לי תלמידים, יש לי כיתה, אני רוצה לחזור לפורים", סיפר. תגובת הרופא הפתיעה אותו: עליו להתחיל לדאוג למיטה במוסד שיקומי. "מה זה שיקום? מה זה בכלל להזמין מיטה? אני רוצה לחזור הביתה", שחזר את מחשבותיו. מבחינתו, באותם רגעים, הוא כבר החלים מהמחלה החריפה ורק נותר לו להתחזק מעט. "בכלל לא דמיינתי, לא חשבתי אפילו שנייה אחת: אתה לא בולע, אתה לא שותה, אתה לא אוכל, אתה בקושי מדבר".
השיקום אילץ אותו להתמודד עם מציאות שבה כל פעולה דורשת מאמץ. הוא מספר כיצד ניסה לרדת מהמיטה, לעבור לכיסא גלגלים, לעלות על הליכון ולהזיז את גופו אפילו סנטימטרים בודדים. גם הנחת תפילין ונטילת ידיים, פעולות שהיו חלק טבעי משגרת יומו, דרשו עזרה ותכנון. בתקופה הזאת, הוא אומר, כמעט שלא עסק בשאלות הגדולות של אמונה או במשמעות האירוע שעבר. הפגיעה המוחית גרמה גם לאיטיות מחשבתית, וכל כוחותיו הופנו להישרדות ולשיקום.
"הראש שלי כרגע כולו עסק בשאלה איך אני חי", הסביר. "איך אני מצליח לרדת מהמיטה, איך אני מצליח לעלות על הליכון, איך אני מצליח לגלגל את עצמי בכיסא גלגלים". דווקא מתוך ההתמודדות עם הפעולות הקטנות הוא מספר שלמד להעריך מחדש את הגוף האנושי ואת מה שנראה לאדם בריא מובן מאליו.
אלא שגם לאחר שהצליח לשוב ללכת, לדבר, לאכול ולשתות, השיקום לא הסתיים. למעשה, לדבריו, אז החל שלב אחר, קשה יותר להסברה לסביבה. כל עוד נעזר בכיסא גלגלים, בהליכון או בזונדה, היה ברור לכל מי שפגש אותו שהוא מתמודד עם פגיעה משמעותית. כשהסימנים החיצוניים נעלמו, אנשים החלו להניח שהכול חזר לקדמותו.
"כל זמן שהייתי בהליכון, כיסא גלגלים, זונדה, רזה, מי שהיה מסתכל היה מבין שיש פה משהו חריג", אמר. "אבל ברוך השם, סיימתי את השיקום הפיזי, התוודעתי לכך שצריך שיקום קוגניטיבי, שיקום מוחי, אבל פה כבר אף אחד לא יודע". הוא מתאר כיצד השיפור במראהו ובדיבורו גרם לסובבים להניח שהחלים, אף שפעולות יומיומיות עדיין דורשות ממנו משאבים רבים.
זיקרי ממשיך להגיע למכון לוינשטיין לשיקום מוחי וקוגניטיבי. שם הוא עובד על קשיים בזיכרון, בשליפת מילים, בסדר ובארגון, לצד השלכות נוספות של הפגיעה המוחית. הוא נדרש להימנע מעומס מחשבתי, לתכנן מראש את סדר יומו ולהתרכז במשימה אחת בכל פעם. לדבריו, לפני הפציעה כלל לא היה מבין אדם שמספר על הצורך לחשוב לפני בליעה או על הקושי לבצע כמה פעולות במקביל.
"כל דבר שאנחנו עושים, אנחנו הפצועים השקופים, אנחנו משתדלים לעשות אותו בצורה הכי טובה שיכולה להיות, אבל זה מאמץ מוגבר, וזה לא נראה, המאמץ הזה", אמר. מכאן גם הבקשה המרכזית שלו מהציבור: לא למהר לשפוט אדם רק משום שהוא נראה בריא ומתפקד. "אתה לא יודע מה הבן אדם שממולך עובר. הוא מתנהג כרגיל, הוא הכול בסדר גמור, אבל לך תדע מה עובר עליו, לך תדע כמה משאבים הוא מוציא כשהוא נושם, כשהוא מדבר, כשהוא הולך".
כשנשאל כיצד נכון לפנות לאדם המתמודד עם פציעה שאינה נראית לעין, זיקרי לא הציע נוסחה מורכבת. לדבריו, גם הוא עצמו לא היה מסוגל להבין את ההתמודדות הזאת לפני שנפגע. לכן, במקום להניח הנחות או לנסות לנחש מה דרוש לאדם שמולנו, הוא מציע לשאול אותו בפשטות מה יכול להקל עליו. "לשאול בפירוש, מה יכול להקל עליך", אמר. "הדבר הזה הוא מאוד משמעותי. הוא גם מאוד מרגיע אותי כששואלים אותי".
אחד הדברים שחסרים לו במיוחד הוא הקשר היומיומי עם תלמידיו. זיקרי, שהיה רגיל ללמד וללוות צעירים בראשית דרכם בישיבה, עדיין אינו יכול לשוב לאותה שגרת עבודה. הוא מספר כי כיום הוא משתדל להקשיב יותר לגופו, להפחית עומסים ולא לנהל את חייו במרוץ בלתי פוסק אחר הזמן. "אני מנסה ליצור לעצמי מציאות שאני חושב שהיא אידיאלית, אולי בעולם לכולנו, לא לרדוף אחרי הזמן", אמר. מבחינתו, אפשר להמשיך לעשות ולתרום גם בקצב אחר, מתוך יישוב הדעת והקשבה לצרכים האישיים והמשפחתיים.
וכשהשיחה מגיעה למשפחה, זיקרי מבקש להפנות את תשומת הלב דווקא למי שנמצאים בדרך כלל מחוץ למרכז הסיפור: בני ובנות הזוג של הפצועים. הוא מספר כי גם אשתו וילדיו ממשיכים להתמודד עם השלכות האירוע, כמעט שלוש שנים לאחר הפציעה. לדבריו, אצל ילדים קטנים, שלא תמיד יודעים לבטא את מה שעבר עליהם, החוויות הקשות עלולות להישאר לאורך זמן.
"יש עוד פצועות שקופות", אמר, "אלה הנשים שלנו, של הפצועים הגופניים ולאחר מכן הפצועים השקופים". הוא מתאר כיצד הסביבה מתעניינת בדרך כלל במצבו של הפצוע, אך לא תמיד עוצרת לשאול את בת זוגו כיצד היא עצמה מתמודדת. "מקסימום שואלים אישה מה שלום בעלך, ואיך הוא, טוב, ומה קורה. וצריך גם לשאול אותה מה שלומך, איך את מתמודדת".
זיקרי מדגיש כי בעוד הפצועים עוברים טיפולים ומסגרות שיקום, בנות זוגם אינן מקבלות בהכרח מעטפת דומה, אף שגם הן נושאות בעומס מתמשך. "הנשים שלנו לא מקבלות הפניות לשיקום של חצי שנה, קלינאי תקשורת וריפוי בעיסוק, ולא מקבלות דוחות רפואיים ומעקבים", אמר. "אבל לפעמים הן הכי צריכות את זה, אפילו יותר מאיתנו".
את אותה תשומת לב הוא מבקש להעניק גם לילדי הפצועים ולילדי משרתי המילואים. זיקרי פונה למערכות החינוך ומבקש שלא למהר לחזור לשגרה לימודית כאילו דבר לא קרה. לדבריו, גם ילד שאביו שירת מאות ימי מילואים, ולא בהכרח נפצע, עלול להתמודד עם חסר ממושך ועם קושי רגשי משמעותי.
"תנו את היחס ואת הזרקורים לילדי הפצועים, ילדי מילואימניקים", ביקש. "מערכת החינוך בעיניי רצה מהר מדי, כמה שיותר לחזור לשגרה. זה חשוב, אבל בואו קצת נעצור. יש לנו פה ילדים, נשמות, שזקוקים לרגש". הוא סבור כי יש לתת מקום לצרכים הרגשיים שלהם לצד הדרישות הלימודיות, ולא לצפות מהם לשוב מיד להישגים ולתפקוד שהיו לפני המלחמה.
לצד ההתמודדות האישית, זיקרי ממשיך לעסוק גם בשאלה שליוותה אותו כרב חטיבה: כיצד מחזקים את תחושת השותפות בין אנשים שונים. הוא מספר כי בתחילת המלחמה חווה תחושת אחדות חזקה במיוחד בין הלוחמים, ללא קשר להשתייכותם הדתית או לעמדותיהם. אחת החוויות שנחרתו בזיכרונו הייתה מפגש עם חייל שאינו דתי, שהפתיע אותו כשהצטרף מיוזמתו למניין תפילה.
אותו חייל, סיפר זיקרי, אמר לו שלפני 7 באוקטובר היה מסרב להצטרף למניין דווקא משום שהתבקש לעשות זאת. אבל לאחר פרוץ המלחמה החליט לנהוג אחרת. "עכשיו, אתה לא תאמר לי לבוא למניין, אני אבוא דווקא. אני אצטרף למניין דווקא. אנחנו עם אחד", ציטט אותו זיקרי. מבחינתו, הסיפור ממחיש כיצד אנשים בעלי השקפות שונות יכולים למצוא דרך לפעול יחד בלי לוותר על זהותם.
זיקרי מספר כי השתתף גם במיזמים שיקומיים וחברתיים המחברים בין פצועי מערכות ישראל מרקעים שונים, בהם חוות טיפוליות, מיזם "מגיבור לגיבור" ופעילות עמותת "מסירה מנצחת", המקימה קבוצות כדורסל לפצועים ולאנשי כוחות הביטחון. לדבריו, הספורט והמפגש החברתי הם חלק מהשיקום, אך גם דרך ליצור קשר בין אנשים שלא בהכרח היו נפגשים בנסיבות אחרות.
לקראת יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, זיקרי מבקש שההוקרה לא תסתיים בהכרה בפציעות שניתן לראות. הוא מבקש לזכור גם את מי שהולכים, מדברים ונראים בריאים, אך ממשיכים להתמודד מדי יום עם השלכות המלחמה; את בני ובנות הזוג שנושאים עמם את ההתמודדות; ואת הילדים שמנסים לחזור לשגרה אחרי תקופות ארוכות של היעדרות, דאגה וחוסר ודאות.
"יותר צריך לשים את הדעת על העין הטובה ולדון לכף זכות", אמר, "כי באמת אתה לא יודע מי עומד מולך".
