
ישבתי השבוע והרגשתי שהאדמה נשמטת לי מתחת לרגליים. כשאני שומעת על מינויו של מתן כהנא לתפקיד יושב ראש הכנסת בתמיכת המפלגות הערביות תומכות הטרור, אני לא מרגישה שמדובר בעוד מהלך פוליטי או בדיל בכנסת. מבחינתי זו פגיעה ישירה, כמו סכין בלב. פגיעה עמוקה בשכול, בזיכרונות מהשבעה, מההלוויה ומהרגעים שבהם הלל ויגל, הבנים שלי, היו מוטלים לפנינו, ואני אמרתי: "אנשים, אחים אנחנו".
אין לי שום דבר אישי נגד מתן כהנא, אבל יש לי בעיה קשה מאוד עם הדרך שבה המינוי הזה מתרחש. הרי אפילו בשנת 2020 הוא התנגד למינוי יושב ראש הכנסת בניגוד לעמדת הממשלה.
ישבתי השבוע ושאלתי את עצמי: רגע, מה קורה פה? מצאתי ציוץ שפרסם כהנא בפורים, לאחר רצח הבנים שלי, ובו כתב "ארדוף אויבי ואשיגם" ובירך על הפעולה שבה נעצרו המחבלים. מתחת לציוץ הופיע גינוי של עופר כסיף לפעולת צה"ל בג'נין, שבה חוסל המחבל שרצח את הלל ויגל ונעצרו בניו.
ופתאום, מתן כהנא ועופר כסיף נמצאים באותו צד. איך אפשר להיות באותו צד עם עופר כסיף ולא לעמוד לצד האחים שלך? לצד האחדות? מבחינתי זו ממש תקיעת סכין בגב.
אני מסתכלת על המתרחש ולא מצליחה להבין. מדובר באנשים שאינם מגנים, באנשים שיוצאים בזמן שירת המנון המדינה. האם בקולותיהם של מי שיוצאים בזמן שירת "התקווה" אפשר להתמנות לתפקיד יושב ראש כנסת ישראל? ועוד אחרי שבעה באוקטובר, אחרי שראינו את הנורא מכול?
כנסת ישראל היא הכנסת של מדינה יהודית ודמוקרטית. האם בקולותיהם של מי שתומכים בטרור ואינם מגנים את רצח הבנים שלי אפשר להתמנות לתפקיד ממלכתי כה בכיר?
הכאב נעשה עמוק עוד יותר כשאני חושבת על הר הרצל. הילדים שלי קבורים בהר הרצל בגלל מחבלים ערבים. ומנגד, אדם שמתמנה לתפקיד ממלכתי בכיר נשען על קולותיהן של המפלגות הערביות.
כשאני חושבת על חלקת גדולי האומה, עולה בי השאלה: מהי בעצם אומה? אומה היא עם ישראל. כאן זו אינה מדינת כל אזרחיה.
הפגיעה הזאת בלתי נתפסת מבחינתי. אני לא מתיימרת לייצג את כל המשפחות השכולות, אבל התרענו והזהרנו. אפילו כאשר השר סמוטריץ' ניסה להושיט יד ולהציע למתן כהנא דרך אחרת, כדי להציל אותו מהפארסה הזאת, כהנא סירב בגסות רוח ובהתנשאות.
ובתוך כל הכאב הזה, אני לא מוותרת על התקווה לאחדות אמיתית. הרי אפשר לכנס לחדר אחד את כל המפלגות הציוניות והלאומיות ולהגיע להסכמות. כואב לי לראות הבטחות מופרות, וכשמדברים על חוק גיוס רציני יותר מזה שהגיש ביסמוט, הנה הזדמנות למפלגות הציוניות להתכנס ולהתאחד, במקום להמשיך להחרים איש את אחיו.
כולי תפילה שתקום כאן ממשלת אחדות אמיתית, כי הדעת לא יכולה לסבול הסתמכות על קולותיהם של תומכי הטרור האלה.
הלוואי שנזכה לבשורות טובות, לאחדות אמיתית בתוכנו, ולעולם לא נשכח מי הם האחים שלנו ומי שילם את המחיר הכבד מכול.
הכותבת היא אימם של הלל ויגל יניב הי"ד שנרצחו בפיגוע ירי בחווארה לפני 3 שנים