דוד מ' ויינברג
דוד מ' ויינברגצילום: באדיבות המצלם

מי שצופה באביגדור (איווט) ליברמן עושה סלטה פוליטית מרהיבה - מהתקפות חריפות על הציבור החרדי לחיזור נמרץ אחריו - עלול לחטוף סחרחורת קשה. אלא שלא מדובר רק במהפך מביך בעמדותיו.

זהו מהלך מחושב של פוליטיקאי שהפך את סוגיית גיוס החרדים לכלי במאבק על השלטון: ציניות חסרת מעצורים, להטוטנות פוליטית ונכונות לזנוח עקרונות מוצהרים ברגע שאינם משרתים עוד את מטרותיו.

הרקורד של ליברמן מלמד שהוא מוכן לומר ולעשות כמעט הכול, גם במחיר של סתירות בוטות והשלכות הרסניות. הדבר העקבי היחיד בהתנהלותו הוא הדחף הבלתי נלאה לחבל בכל מה שקשור לראש הממשלה בנימין נתניהו.

כעת מבקש ליברמן גם להחליש את גדי איזנקוט, המתיימר להנהיג את מחנה השינוי, ולתפוס את מקומו כיורש המיועד, לאחר שגם נתניהו וגם איזנקוט ייכשלו בהרכבת ממשלה. החיזור אחר החרדים נועד אפוא להשיג שתי מטרות בעת ובעונה אחת: לסלק את נתניהו מן השלטון ולהכשיל את איזנקוט במאבק על הנהגת המחנה המתנגד לו.

מאז 2019, כאשר הכתיר את עצמו למושיע הגדול של ישראל החילונית, ליברמן גרר את המדינה פעם אחר פעם למערכות בחירות מיותרות לחלוטין סביב סוגיית גיוס החרדים. המשחק הפוליטי הזה, שקשה שלא למאוס בו, הביא לחודשים, ואחר כך לשנים, של שיתוק בקבלת החלטות ממשלתיות, ולמבול של תעמולת בחירות ארסית ומלאת שנאה.

אלא שלליברמן, כמובן, מעולם לא היה שמץ של מושג כיצד אפשר לשכנע חרדים להתגייס לצבא. מלחמתו הקולנית בסוגיה הזאת, עד כדי כפיית מערכות בחירות חוזרות ונשנות, לא הייתה ואינה אלא הצגה נפוחה מחשיבות עצמית; התכתשות פוליטית שכל תכליתה לפגוע בנתניהו. כך הפכה סוגיה לאומית רגישה, המחייבת פתרון מעשי ואחראי, לכלי ניגוח פוליטי - בלי לקדם את גיוס החרדים אפילו בצעד אחד.

ועכשיו, בשלהי 2026, מצפים מאיתנו להאמין שליברמן הוא המושיע הגדול של גוש השינוי, בעודו מחזר במרץ אחר הפוליטיקאים החרדים בתקווה לדחוק את נתניהו מן השלטון. אלא שגם הפעם מדובר בתרגיל הטעיה, במהלך פוליטי מפוקפק שנידון לכישלון, ושמטרתו העיקרית היא להכשיל את איזנקוט. או אז יוכל ליברמן לומר לאיזנקוט (וגם ליאיר גולן, ליאיר לפיד ולנפתלי בנט): אתם נכשלתם. עכשיו תורי להנהיג.

כדאי לזכור: ליברמן הוא נוטש קואליציות סדרתי, שותף פוליטי שקשה מאוד לסמוך עליו.

ב־1997 התפטר מתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה של נתניהו, תוך שהוא מאשים אותו בשקרים ובהיותו "שמאלני" במסווה. ב־2002 התפטר מן הממשלה בעקבות הסכמת ישראל ל"מפת הדרכים" לשלום עם הפלסטינים של נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו' בוש. ב־2005 התפטר במחאה על תוכנית ההתנתקות מעזה של ראש הממשלה אריאל שרון. ב־2008 התפטר במחאה על הוויתורים שהציע ראש הממשלה אהוד אולמרט למחמוד עבאס, ראש הרשות הפלסטינית. ב־2018 התפטר מתפקיד שר הביטחון במחאה על מדיניות ה"הבלגה" של ישראל בעקבות התגברות ירי הרקטות מרצועת עזה.

אפשר לראות בכל אחת מן ההתפטרויות הללו ביטוי לעמידה מדינית או ביטחונית עקרונית. אלא שבמבט כולל מתגלה דפוס אחר: פעם אחר פעם בוחר ליברמן לפרק שותפויות פוליטיות במקום לקדם פתרונות מעשיים. גם העמדות שבשמן חולל משברים אינן בהכרח מחייבות אותו בהמשך דרכו.

האם כל זה הופך את ליברמן לאיש ימין? ממש לא. קשה לזהות אצלו משנה אידאולוגית סדורה ועקבית. ליברמן התייחס לרעיון המדינה הפלסטינית כאל כלי משחק פוליטי: פעם התנגד לו בחריפות, ופעם הביע כלפיו תמיכה מרומזת ומתחנחנת - בהתאם לנסיבות הפוליטיות המשתנות.

כשר התחבורה בשנת 2004 פרסם ליברמן תוכנית חלוקה שכללה חילופי שטחים בין ישראל לפלסטינים, שבמסגרתם יועברו לריבונות ערבית אזור המשולש, ואדי ערה, חלקים נרחבים מהגליל ורוב מזרח ירושלים. כשר החוץ בשנת 2014, כאשר ביקש למצוא חן בעיני הממשל בוושינגטון, הכריז שיהיה מוכן לפנות את ביתו בנוקדים, יישוב בגוש עציון, תמורת שלום.

ורק לפני חודשים אחדים הציע ליברמן להעביר את השליטה הביטחונית בשטחי A ו־B ביהודה ושומרון לידי צבא ירדן: חיילי בית המלוכה ההאשמי במקום המיליציות של הפתח.

מובן שליברמן לא טרח לשאול את הירדנים לדעתם, וגם לא התייעץ עם צה"ל. אלה גם אלה היו דוחים את הרעיון על הסף, וספק רב אם היו רואים בו הצעה רצינית. שניהם היו חושדים שמדובר בתרגיל פוליטי, ולא במהלך שיש לו קשר כלשהו לעמדות הימין הישראלי. ושניהם היו מבינים מיד שליברמן פשוט מחפש כותרת ועוד כמה נקודות בסקרים.

אי אפשר לשכוח גם את שפע ההתבטאויות המתלהמות והבוטות של ליברמן בסוגיות רגישות, המחייבות ממלכתיות ושיקול דעת - שתי תכונות שלא תמיד ניכרות בהתנהלותו.

איווט התקיף קרא להפציץ את סכר אסואן בתגובה לתמיכתה של מצרים ביאסר ערפאת. איווט הסמכותני ביקש להעביר את ערביי המשולש בגליל לשליטה פלסטינית ולשלול את אזרחותם של כל האזרחים הערבים שלא יישבעו אמונים למדינה היהודית. איווט חסיד היד הקשה דרש להטיל עונש מוות על מחבלים ערבים.

איווט התועמלן הוא מן המובילים הוותיקים של מסעות ההפחדה מפני ה"הדתה", כבר עשרות שנים. למעשה, מסעות הבחירות של ליברמן, המבוססים על ליבוי עוינות כלפי הציבור הדתי, חצו מזמן כל גבול של ויכוח לגיטימי על יחסי דת ומדינה. מודעות הבחירות של מפלגתו אף גבלו באנטישמיות. אילו התנהלה תעמולה כזאת בחו"ל, כל ארגון יהודי מרכזי למאבק באנטישמיות היה מזדעק ומקים קול צעקה.

בסופו של דבר, ליברמן מזכיר לי הכלאה בין איש הימין הקיצוני האמריקני טאקר קרלסון - פופוליסט פרובוקטיבי, המתמחה בערעור הסדר הקיים ובהלהטת הרוחות - לבין שליט רוסיה ולדימיר פוטין, אמן בצבירת כוח ובהפגנת חשיבות עצמית למרות חולשתו המובנית.

ואכן, תרומתו של ליברמן לפוליטיקה הישראלית נעה בין אפסית למזיקה. קשה להצביע על הישגים של ממש לזכותו, מעבר למאבקים פוליטיים רוויי הסתה ונקמנות. אינני מצליח להיזכר ולו בתרומה חיובית אחת לחברה הישראלית, לכלכלה, לביטחון או למדיניות החוץ, שהעמידו ליברמן וחברי סיעתו בכנסת - שאותם בחר בעצמו, תוך שליטה ריכוזית במפלגתו - במהלך 40 השנים האחרונות. לא מעטים מהם אף הגיעו בסופו של דבר לכלא.

האם מישהו זוכר משהו משמעותי מתקופות כהונתו של ליברמן כשר התשתיות, התחבורה, העניינים האסטרטגיים, האוצר, החוץ והביטחון? האם נותר אחריו הישג ממשי אחד, או תפיסה מדינית או ביטחונית בעלת ערך, מכל התפקידים הבכירים הללו? קשה להצביע על הישג כזה.

וכאן נחשפת הסתירה החריפה ביותר בהתנהלותו של ליברמן: האיש שהפך את המאבק בגיוס החרדים לדגל פוליטי, ושבשם המאבק הזה גרר את ישראל למשברים קואליציוניים ולמערכות בחירות חוזרות, מבקש כעת להשיג את תמיכת החרדים דווקא באמצעות פטורים מגיוס. ליברמן אינו מבקש עוד להתעמת עם הציבור החרדי, אלא להגיע עמו להסדרים שבעבר היה יוצא נגדם בשצף קצף.

בפברואר איים על הרב דב לנדו, ממנהיגיה הרוחניים של דגל התורה, שכל אחד מתלמידיו ייגרר בכוח לבקו"ם, "אחת ולתמיד". הוא אף התעקש שיש לשלול מן החרדים את זכות ההצבעה אם לא יתגייסו לצה"ל.

והנה, אחרי הבחירות, ליברמן הפך פתאום לתומך נלהב בפטורים מגיוס, ומציע לשחרר גברים חרדים משירות צבאי. ואליטות השמאל הליברלי באקדמיה, בתקשורת ובמערכת המשפט מקבלות את המהלך הזה בברכה, ובלבד שיוכלו להיפטר מנתניהו. הכול, כמובן, למען "המטרה הנעלה".

על פי כמה דיווחים, ההסדר השנוי במחלוקת הזה יכלול חנינה גורפת ורטרואקטיבית מחובת הגיוס ל־90 אלף בחורי ישיבות ואברכי כוללים. וכל זאת בתיאום עם אותו הרב דב לנדו - הרב שרק לאחרונה לעג לחיילי צה"ל הדתיים והציג אותם כמי שהורגים תינוקות לשווא.

זהו מהלך מקומם, אבל גם תפנית חדה שאינה מפתיעה כשמדובר בליברמן. מי שהיה מוכן לטלטל את המערכת הפוליטית בשם גיוס החרדים, מוכן כעת לוותר על אותה דרישה. מסתבר שהעמדות מתחלפות, אבל שיטת הפעולה נשארת בעינה: יצירת משברים, ערעור שותפויות וחתירה בלתי פוסקת למוקדי הכוח. אפשר לחטוף מזה סחרחורת קשה - וגם בחילה.

קשה לפגוע עוד יותר במוניטין המפוקפק ממילא של הפוליטיקאים בישראל. אבל ליברמן מוכיח שאפשר גם אפשר: האיש שהפך את החבלה הפוליטית לשיטת עבודה מבקש כעת שנפקיד בידיו את הנהגת המדינה.

הכותב הוא עמית בכיר ומנכ"ל משותף במכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, בירושלים. הדעות המובעות כאן הן שלו בלבד. מאמריו בשלושים השנים האחרונות בנושאי דיפלומטיה, ביטחון, פוליטיקה והעולם היהודי מופיעים באתרdavidmweinberg.com .