אורית סטרוק
אורית סטרוקצילום: ערוץ 7

"יד אחים לכם שלוחה, הנוער החביב" - ישירו בע"ה עשרות אלפי חניכי בני עקיבא, במפקדי הסיום של חודש הארגון במוצאי השבת במאות סניפים בארץ.

כמנהגי תכננתי לברך גם השנה מעל דוכן הכנסת את חברי התנועה, ועמם חברי תנועות הנוער הנוספות שלנו: אריאל ועזרא - דור העתיד של הציונות הדתית. תכננתי להקדיש את דברי לנושא חודש הארגון: "ראשינו בעמקי תורתה", התואם להפליא גם את הנושא של תנועת אריאל: "הנה ימים באים" - סוג של זרקור על ההתעוררות הגדולה לתורה, לקדושה, לזהות יהודית שפוקדת את עמנו בשנים האחרונות.

כך תכננתי, אבל המציאות טפחה על פני, והמילים - נעתקו מפי, פשוטו כמשמעו. איך ניתן לדבר על בני עקיבא כשעל הכסא הרם של יו"ר הכנסת יושב אחד מחניכיה, שעצם מינויו לתפקיד סותר חזיתית את הערכים המרכזיים של תנועת הנוער המפוארת הזו? שרוממות ערכיה בפיו, אבל במעשיו הוא פוגע אנושות באותם ערכים ממש? כמה כואבת הסיטואציה הזו, שבמצב אחר יכלה להיות ה-אירוע ה-חגיגי של שבת הארגון, פסגת ההישגים של התנועה: יו"ר כנסת המייצג אותה נאמנה, אבל במצב הנוכחי היא כתם וקלון, סימן שאלה ענק שאין לו מענה.

זכתה תנועת בני עקיבא, ששני מנהיגיה הגדולים: הרב נריה זצ"ל, והרב דרוקמן זצ"ל, כיהנו כחברי כנסת, וכך גם עשרות מחניכיה ומדריכיה לאורך השנים. כולם הביאו אתם אל בין כתלי המשכן את ערכי התנועה: אהבת התורה, העם והארץ, ואתם גם מנהיגות, אמונה, אומץ ומסירות, הזדהות עמוקה עם מדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו, וקריאת "הנני" פנימית המבטאת נכונות ורצון להיות שותפים עם א-ל בבניינה ובקידומה.

ולא רק בכנסת: את פירות הרוח הגדולה של תנועות הנוער שלנו אנו פוגשים בשנים האחרונות בכל זירות המלחמה, כולל זירת העורף האזרחי, המחזק ומאפשר את המלחמה בחזית. הרוח הגדולה הזו, רוח "הנני", והערכים המלווים את חניכי תנועות הנוער שלנו, החל משלב הנבטים והזרעים ועד שהם לוקחים על כתפיהם את עול ההדרכה וההנהגה - הם נדבך מרכזי ואפילו מכריע ביכולת שלנו כעם להילחם ולנצח במערכה. לאורך שלושת שנות המלחמה, מצאתי עצמי מודה שוב ושוב מעומק הלב לעוסקים בנין הרוח, ובהם כמובן המדריכים, הקומונרים, וראשי תנועות הנוער הנפלאות שלנו.

אז איך הגענו לשפל כזה דווקא עכשיו? איך יתכן שבזמן שידנו, יד אחים, באמת שלוחה אל מתן כהנא, שלוחה ממש, מציעה לו הצעה הכי הגונה, הגיונית, וחברית: לא לוותר על התפקיד הרם, אדרבא - כן לקבל אותו, אבל באצבעות שלנו, של אחיו ואחיותיו, ברוב עצום של עם ישראל על כל גווניו שמתלכד מול אויביו, איך יתכן שהוא בחר להפנות עורף לנו, ולבחור ביד ובאצבעות של אויבינו? על מה ולמה בחר מתן לחבור דווקא אל חברי כנסת שהוא-עצמו הגדיר ככאלה שלא ראויים לשבת בכנסת בכלל, אלה שדגלם אינו דגלנו, שהמנונם אינו המנוננו, שמדינתנו האהובה, ראשית צמיחת גאולתנו - היא בעיניהם ובפיהם "אסון", שארצנו, ארץ אבות שמידי אביר יעקב ניתנה לנו כמורשה - "גזולה היא בידינו" מבחינתם, ושמטרתם הברורה והנאמרת גלויות (בערבית כמובן) היא שלא נעלה אלא נרד ונתרסק?

השאלות טורדות ואינן מרפות. על הדוכן יושב לא מתן היו"ר, אלא סגנו - אחד מגדולי שונאי ישראל, ומהמתוחכמים שבהם - אחמד טיבי, יועצו של ערפאת, האיש שאמר: "השאהיד הוא שיא התפארת, הוא סמל המולדת" ששלח "ברכות לאלפי השהידים... שהאויב רצה שיכנו אותם מחבלים אבל אנחנו אומרים שהם שאהידים". טיבי נטל לעצמו את ניהול האירוע המביש והמסוכן של החיבור בין גוש השינוי לגוש הנכבה, ומהיום הראשון הוא רודה בחברי הכנסת של מפלגות ה"שינוי" ומבהיר להם באופן בוטה ומוחצן מי כאן בעל הבית, ולמי עליהם להישמע.

"ויאמר יעקב לאחיו: לקטו אבנים". "לאחיו - הם בניו שהיו לו אחים, ניגשים אליו לצרה ולמלחמה" - מבאר רש"י את משמעות המילה אחים: אלה הפועלים לצדך בצרה ובמלחמה. וממשיך כמה פסוקים לאחר מכן: "ויקרא לאחיו לאכול לחם" - "לאחיו - לאוהביו, שעם לבן" - ללמדנו, שגם מי שאינו מבני ישראל יכול להיות "אח" אם הוא מאוהבינו. אלה האחים שלך, מתן, אלה האחים.

קשה להבין איך בחר מתן לדחות את ידנו המושטת, והעדיף את ידו של אחמד טיבי, המושטת קדימה כשהוא פוקד על כל חבריו של מתן לצאת מהמליאה ולא להצביע על חוק נגד תומכי טרור; וקשה להבין גם איך בחר להתעלם מהיד המושטת של כל בוחריו, אלה שידם נשלחה אל הפתק עם המילה "דרך", והכניסה אותו למעטפה, ואז לקלפי, מתוך אמונה תמימה שמתן שינה את דרכו, שהוא לא יחבור יותר לתומכי טרור, ואדרבא - ישכנע את כל חבריו לדרך, לבחור בדרך הישר לאחר שהוא-עצמו הבין כמה טעה והוטעה. איך, מתן, איך גם מהיד השלוחה הזו בחרת להתעלם? יותר מ 44 אלף ידיים שנשלחו אל הפתק שלך, ששלחו אותך לכנסת, שאינך בה אלא שליח שלהן?

וכשטיבי, האיש הצר והאויב, יושב על דוכן היו"ר בגלל ההחלטה ההיא של מתן, ואני עומדת לידו ותוהה מה ניתן לומר לכבודה של תנועת בני עקיבא, אני נזכרת בשתי מילים חשובות מההמנון, שהן אולי המפתח לתיקון: "בלב אמיץ!" - בני עקיבא מחנכת לאומץ: אומץ להוביל ולהנהיג, לא להיגרר, ולא להיכנע, אומץ לעמוד איתן מול אויבים, מול לחצים ומול פיתויים. אומץ היא תכונת-המפתח שאתה אפשר להילחם ולנצח, ובלעדיה, במצבי לחץ - הכל קורס.

"תהיו אמיצים" - פניתי לחברי גוש ה"שינוי", שלפחות חלקם ודאי מתלבטים לאיזו יד שלוחה להיענות; לפחות חלקם חשים, לנוכח ידו המשתלחת של טיבי, את גודל הבזיון ואובדן הדרך; וכל בר דעת בהם ודאי מבין שמרגע שתוקם ממשלה באצבעות גוש הנכבה - הם כבודדים לא יוכלו כבר לפרק אותה, כי אותן 19 אצבעות הנכבה יחבקו אותה חיבוק-דוב הרסני.

תהיו אמיצים, עכשיו הזמן שלכם להילחם באומץ. לא לברוח מהמערכה: מי שנכנס בשערי הבית הזה כח"כ אינו אדם פרטי עוד, הוא שליח של ציבור ענק שמצפה ממנו להילחם עבורו, לבחור נכון עבורו, ולא לבגוד במה שהבטיח לו. תהיו אמיצים, ואמצו את ידנו המושטת, יד אחים. יחד, בלב אמיץ, ובע"ה עלה נעלה.