
נכון לסופ"ש זה, לפחות עד כה, מסתמנים שלושה קווי פעולה שונים בקרב מפלגות האופוזיציה, כשכל אחד מהם מתמקד במסלול נפרד ובאופציה אחרת להקמת ממשלה.
במסלול הראשון, איזנקוט והדמוקרטים תומכים בממשלה שתישען על המפלגות הערביות. אצל הדמוקרטים מדובר בעניין של לכתחילה והישענות על מלא, אצל איזנקוט מדובר בצעד מסויג יותר שנועד בעיקר להחליף את הממשלה הנוכחית ולהבטיח שגם במקרה של הליכה לכמה סבבי בחירות תהיה כאן ממשלה אחרת. כך או כך, בשתי המפלגות האלו לא רואים פסול בהישענות על קולותיהם של חברי רע"מ והמשותפת.
בנט ואיווט, לעומתם, מחפשים מסלולים אחרים. הראשון מתמקד בקו של ממשלת אחדות ושותפות עם נתניהו, כשהוא מוכן להקריב את הבטחת הבחירות הנוגעת לנתניהו בכדי לשמור (לפחות לעת עתה) את הבטחת הבחירות הנוגעת לחרדים. השני מציג קו הפוך של שותפות עם המפלגות החרדיות ולא עם נתניהו, בויתור הפוך על הבטחת בחירות שנתפסת בעיניו כפחות מהותית.
המשותף לשניהם כרגע הוא העיקרון של אי שיתוף פעולה ואי הישענות על המפלגות הערביות, מה שמגיע לכאורה מתוך הבנה כפולה: ראשית, כפי שכותב איווט בצדק, ממשלה כזו לא תוכל לשרוד לאורך זמן, בוודאי בתקופה בה יש רגישויות ביטחוניות ברקע. שנית, הבוחר המצוי במדינת ישראל, גם זה שנתן את קולו לבנט או איווט בבחירות האחרונות, רואה בצעד כזה חציית קו אדום.
אבל יש כאן גם שיקול פוליטי מעמיק יותר: גם איווט וגם בנט שואפים, וזה כנראה לא סוד גדול, להנהיג את מדינת ישראל ביום שאחרי נתניהו. שניהם יודעים טוב מאוד שאי אפשר לעשות זאת לאורך זמן ובצורה יציבה דרך גוש השמאל-מרכז, בו הם ניצבים בשנים האחרונות.
יש רק שני דרכים להגיע לעמדת מבוא להנהגה במצב הנוכחי: האחת, לפרק את הגוש האמוני גם מבחינה פוליטית ולהצליח לצרף חלק ממרכיביו לממשלה אחרת, זה המסלול בו בחר איווט. השנייה, לחזור לחיקו של הגוש בהדרגה, אולי באמצעות השתלבות עתידית בליכוד, כפי שכבר עשה בהצלחה מרובה גדעון סער. בדרך הזו, כך נדמה, שוקל לצעוד נפתלי בנט.
באופן אירוני, שניהם כנראה גם תלויים זה בזה: איווט לא יוכל להקים ממשלה בלי ערבים ובלי נתניהו אם בנט לא יהיה שם. בנט לא יוכל להקים ממשלת אחדות נטולת חרדים אם איווט לא יהיה שם (כן, מספרית הליכוד, ישר, סמוטריץ' והאגף של בנט שווים שישים ואחת מנדטים, אבל זה פורמט שלא יחזיק בלי לפחות מפלגה אחת נוספת, גם בגלל בחירה שגויה ושמאלנית מדי של חברי הרשימה אצל בנט, והאופציה הראשונה והנוחה ביותר לפתור זאת היא זו של איווט).
השאלה האמיתית היא האם הימין יסלח? האם איווט או בנט יכולים לצפות במקרה כזה של חבירה לגוש האמוני או לחלקו להמשכיות בנוסח סער של השתלבות מלאה ומחודשת במחנה? האם משקעי העבר יוכלו להישכח? האם אלפי הסטטוסים והציוצים על ממשלת בנט-לפיד ועל רכיביה ייעלמו בבת אחת? האם מאות אלפי מצביעי ימין יוכלו בעתיד לתמוך בהנהגה של אחד משניהם?
התשובה לא פשוטה בעליל. נכון, גדעון סער הצליח להשלים את התהליך במלואו. הגם שהיה אדריכל 'ממשלת השינוי' וחרף משקעי העבר המפורסמים שהיו לו עם נתניהו, העובדה שברגע האמת, בזמן של משבר לאומי וצורך אמיתי, הוא שם את כל שאר העניינים בצד, גילה אחריות וייצב את הממשלה בשנים האחרונות, עומדת לזכותו ובלתי ניתנת למחיקה. ביום שאחרי, רוב רובם של מצביעי הימין זוכרים אותו לטובה.
בנט ואיווט עדיין לא שם, אבל הם בהחלט בתחילת הדרך: שניהם נמצאים ברגע של מבחן לאומי, בידיהם למנוע הקמת ממשלה בקולותיהם של עבאס או טיבי. זה אולי לא צעד שיספיק בפני עצמו כדי להלבין את העבר לחלוטין, אבל זה בהחלט צעד חיוני וראשון בחשיבותו כדי להתחיל קאמבק לחיקו של הימין.