"המוותר הראשון" על חזון א"י השלמה היה דוד בן גוריון. כך אומר בראיון לערוץ 7 ד"ר אורי מילשטיין הסטוריון צבאי ומרצה לבטחון לאומי במכללת צפת. מילשטיין התייחס בראיון לסיבות לנכונות לבצע ויתורים מדיניים.
לדבריו בן גוריון היה ראשון המוותרים על חלקי א"י למרות שבשנות ה - 30 טען כי אין זכות ליהודי לוותר על חלק בארץ ישראל ולמרות שבמלחמת העצמאות ניצח ויכול היה להשתלט על כל שטחי ארץ ישראל. הסיבה לכך היא שבן גוריון "העריך" כי מדינת ישראל אינה מסוגלת לנצח את צבאות ערב, אומר מילשטיין. הוא דבק בדעתו גם לאחר נצחונו במלחמת העצמאות וגם ערב מלחמת ששת הימים כשהתנגד לצאת למלחמה יזומה נגד צבאות ערב.
הנצחון במלחמת ששת הימים גרם לשינוי התפיסה והדבר הוביל לסיפוח חלקה המזרחי של ירושלים לסיפוח רמת הגולן וגם לסיפוח למעשה של כל שטחי יש"ע. כל זאת בתקופתה של מפלגת המערך.
אבל, מוסיף מילשטיין, הביצוע הכושל של יוזמת צה"ל להכריע את האויב ב 8 באוקטובר, יומה השלישי של מלחמת יום כיפור, גרם לקריסת תורת הבטחון ומסקנתו של שר הבטחון דאז משה דיין היתה כי בן גוריון צדק ולישראל אין אפשרות לנצח את האויב. דיין הורה באותו לילה להגיע למטרה היחידה האפשרית לדעתו, להפסקת אש תמורת שטחים.
ישראל לא הכריעה את המערכה במלחמת יום כיפור אלא השיגה את המטרה שהוצבה, הפסקת אש. בעקבותיה נכנסה ישראל לתהליך ממושך שבמהלכו מסרה את חצי האי סיני למצרים. אחר כך מסרה את פתחת רפיח בה נהרסו הישובים לרבות ימית. מילשטיין מוסיף כי התהליך נמשך, וגם היום שוררת בחלקים בעם ישראל התפיסה כי לא ניתן להכריע את האויב ולכן יש להגיע עימו להסדר.
את תפיסת העל האסטרטגית לפיה ישראל אינה מסוגלת להכריע את האויב ניסו מנחם בגין ז"ל ואריק שרון לשנות בתקופת מלחמת לבנון ב 82 . הם ניסו לדבריו להכריע אויב קל, את הלבנונים שהיו "עם כמה פלשתינים".
אבל מה שבגין ושרון לא הבינו אז, ושרון אינו מבין גם היום, כי כדי להכריע את האויב יש צורך ב"מכשיר" בטחוני אחר.
ההסבר לכך שלכל אורך הדרך מתקופת בן גוריון, שררה תחושה כי אין אפשרות לנצח, היא שמדינת ישראל מעולם לא הקימה צבא מקצועי אלא הפכה את המיליציה שנקראה "ההגנה" לצבא הגנה לישראל, עם אותם אנשים, אותן שיטות ואותה תפיסה. בן גוריון לא נתן אמון בכלי זה כאמצעי לגיבוי המטרות הלאומיות, אומר מילשטיין. הוא ניסה לבנות צבא מקצועי אך לא הצליח בשל התנגדות פוליטית. גם אחרים ניסו אחריו ולא הצליחו.
שינוי בתפיסה חולל המהפך של שרון במלחמת יום כיפור , ובזכות מהפך זה ישראל הגיעה להסדר ולא לתבוסה מוחלטת. אבל שרון לא הבין כי צבא זה שנכשל באותה מלחמה אינו יכול להוות כתובת לגיבוי ישובים. שרון הקים ישובים רבים ואף יצא למלחמה בלבנון כדי להבטיח את שליטת ישראל בהתנחלויות, אך לא הבין את הצורך בתפיסה בטחונית אחרת ובפיקוד אחר, מוסיף מילשטיין.
לדבריו חיילי צה"ל הם חיילים מצויינים וכך גם הדרג הטקטי של צה"ל. הבעיה נעוצה בדרג מקבלי ההחלטות האסטרטגיים. "הם אינם בעלי מקצוע" הוא אומר, ולכן אינם יודעים להכריע מתי צריך לסגת ומתי לתקוף, מתן להגן ומה האויב מסוגל לעשות.
רבים מניחים כי העם מפולג בנושא ארץ ישראל השלמה. הדבר אינו נכון אומר מילשטיין. המחלוקת האמיתית היא בין אלו שמאמינים כי ניתן להכריע את האויב לבין אלו שאינם מאמינים בכך. הנסיגה מנאמנות לארץ ישראל השלמה החלה כאשר היו כאלו שסברו שלא ניתן להשיג את המטרה או שהמחיר גבוה מידי. מערכת הבטחון על תפקודה הלקוי גרמה ליצירת הלך רוח כי ישראל הגיעה למיצוי כוחה וכי אינה מסוגלת להתמודד.
רבים כולל המתנחלים סוברים כי לא נותנים לצה"ל לנצח ואם יתנו לו הוא יבצע את המשימה. זו טעות אומר מילשטיין. צה"ל עושה את המקסימום במסגרת יכולתו אלא שמצבה הלקוי של מערכת הבטחון אינו מאפשר את הכרעת המערכה. כדי שלמדינת ישראל יהיה גיבוי להשגת מטרות לאומיות וכדי שלא יצטרכו לעקור ישובים דרוש שינוי יסודי במערכת הבטחון.
כתבתנו רותי אברהם מוסיפה כי זוית נוספת לקשיים היסודיים בצה"ל נחשפת במאמרו של העיתונאי אמנון לורד המתפרסם בבטאון "נתיב" מחודש ינואר 04. המאמר עוסק בסרבנות של השמאל הקיצוני שיסודותיה נמצאים בתוך צה"ל בימיה הראשונים של המדינה.
"פעילות הסרבנות העכשווית, שעיקרה חתימה על 'מכתבים' ועצומות, התחילה לפני כשנה וחצי עם 'מכתב הסרבנים' שהפך לארגון 'אומץ לסרב'. היא לא הופיעה כרעם ביום בהיר. היא מתקיימת בדפוסים שהחלו לפעול עוד בראשית שנותיה של המדינה", כותב לורד. "מקור התופעה הוא בראשית ימיה של המדינה, במה שניתן לכנות 'הקומוניזם הישראלי', שהגיע לשיאו בימי הסטליניזם והיה מאורגן במסגרת המפלגתית של מפ"ם החזקה, ובעיקר בחלק של השומר הצעיר בתוכה".
"מפ"ם ששלטה בפלמ"ח ולאחר פירוקו נשארה דומיננטית בצה"ל, תפשה את עצמה כ'מפלגת הבטחון' כחלק מהותי מהאידיאולוגיה המהפכנית שלה. מפ"ם ראתה בצבא גורם מרכזי שיש לשלוט בו. .. בסוף מלחמת העצמאות היו 8 מתוך 12 חטיבות בצה"ל, ושלושת מפקדי זירות המלחמה העיקריות – חברי הנהגת מפ"ם. הם כונו 'האקטיב הבטחוני', דהיינו פעילי המפלגה בצבא". לורד מציין כי "בכירי 'חוג הקצינים' של מפ"ם היו יצחק רבין, מאיר זורע, דדו, אברהם יפה, ובר לב".
בהתייחסו לסרבנים מציין לורד כי כבר בתחילה היו מכתבי הסרבנים שנקראו אז 'מכתבי השמיניסטים' "הפצצה כירורגית מדוייקת", ו"זהותם של מובילי הקבוצה מצביעה על יד ארגונית פוליטית מכוונת".
לדבריו בן גוריון היה ראשון המוותרים על חלקי א"י למרות שבשנות ה - 30 טען כי אין זכות ליהודי לוותר על חלק בארץ ישראל ולמרות שבמלחמת העצמאות ניצח ויכול היה להשתלט על כל שטחי ארץ ישראל. הסיבה לכך היא שבן גוריון "העריך" כי מדינת ישראל אינה מסוגלת לנצח את צבאות ערב, אומר מילשטיין. הוא דבק בדעתו גם לאחר נצחונו במלחמת העצמאות וגם ערב מלחמת ששת הימים כשהתנגד לצאת למלחמה יזומה נגד צבאות ערב.
הנצחון במלחמת ששת הימים גרם לשינוי התפיסה והדבר הוביל לסיפוח חלקה המזרחי של ירושלים לסיפוח רמת הגולן וגם לסיפוח למעשה של כל שטחי יש"ע. כל זאת בתקופתה של מפלגת המערך.
אבל, מוסיף מילשטיין, הביצוע הכושל של יוזמת צה"ל להכריע את האויב ב 8 באוקטובר, יומה השלישי של מלחמת יום כיפור, גרם לקריסת תורת הבטחון ומסקנתו של שר הבטחון דאז משה דיין היתה כי בן גוריון צדק ולישראל אין אפשרות לנצח את האויב. דיין הורה באותו לילה להגיע למטרה היחידה האפשרית לדעתו, להפסקת אש תמורת שטחים.
ישראל לא הכריעה את המערכה במלחמת יום כיפור אלא השיגה את המטרה שהוצבה, הפסקת אש. בעקבותיה נכנסה ישראל לתהליך ממושך שבמהלכו מסרה את חצי האי סיני למצרים. אחר כך מסרה את פתחת רפיח בה נהרסו הישובים לרבות ימית. מילשטיין מוסיף כי התהליך נמשך, וגם היום שוררת בחלקים בעם ישראל התפיסה כי לא ניתן להכריע את האויב ולכן יש להגיע עימו להסדר.
את תפיסת העל האסטרטגית לפיה ישראל אינה מסוגלת להכריע את האויב ניסו מנחם בגין ז"ל ואריק שרון לשנות בתקופת מלחמת לבנון ב 82 . הם ניסו לדבריו להכריע אויב קל, את הלבנונים שהיו "עם כמה פלשתינים".
אבל מה שבגין ושרון לא הבינו אז, ושרון אינו מבין גם היום, כי כדי להכריע את האויב יש צורך ב"מכשיר" בטחוני אחר.
ההסבר לכך שלכל אורך הדרך מתקופת בן גוריון, שררה תחושה כי אין אפשרות לנצח, היא שמדינת ישראל מעולם לא הקימה צבא מקצועי אלא הפכה את המיליציה שנקראה "ההגנה" לצבא הגנה לישראל, עם אותם אנשים, אותן שיטות ואותה תפיסה. בן גוריון לא נתן אמון בכלי זה כאמצעי לגיבוי המטרות הלאומיות, אומר מילשטיין. הוא ניסה לבנות צבא מקצועי אך לא הצליח בשל התנגדות פוליטית. גם אחרים ניסו אחריו ולא הצליחו.
שינוי בתפיסה חולל המהפך של שרון במלחמת יום כיפור , ובזכות מהפך זה ישראל הגיעה להסדר ולא לתבוסה מוחלטת. אבל שרון לא הבין כי צבא זה שנכשל באותה מלחמה אינו יכול להוות כתובת לגיבוי ישובים. שרון הקים ישובים רבים ואף יצא למלחמה בלבנון כדי להבטיח את שליטת ישראל בהתנחלויות, אך לא הבין את הצורך בתפיסה בטחונית אחרת ובפיקוד אחר, מוסיף מילשטיין.
לדבריו חיילי צה"ל הם חיילים מצויינים וכך גם הדרג הטקטי של צה"ל. הבעיה נעוצה בדרג מקבלי ההחלטות האסטרטגיים. "הם אינם בעלי מקצוע" הוא אומר, ולכן אינם יודעים להכריע מתי צריך לסגת ומתי לתקוף, מתן להגן ומה האויב מסוגל לעשות.
רבים מניחים כי העם מפולג בנושא ארץ ישראל השלמה. הדבר אינו נכון אומר מילשטיין. המחלוקת האמיתית היא בין אלו שמאמינים כי ניתן להכריע את האויב לבין אלו שאינם מאמינים בכך. הנסיגה מנאמנות לארץ ישראל השלמה החלה כאשר היו כאלו שסברו שלא ניתן להשיג את המטרה או שהמחיר גבוה מידי. מערכת הבטחון על תפקודה הלקוי גרמה ליצירת הלך רוח כי ישראל הגיעה למיצוי כוחה וכי אינה מסוגלת להתמודד.
רבים כולל המתנחלים סוברים כי לא נותנים לצה"ל לנצח ואם יתנו לו הוא יבצע את המשימה. זו טעות אומר מילשטיין. צה"ל עושה את המקסימום במסגרת יכולתו אלא שמצבה הלקוי של מערכת הבטחון אינו מאפשר את הכרעת המערכה. כדי שלמדינת ישראל יהיה גיבוי להשגת מטרות לאומיות וכדי שלא יצטרכו לעקור ישובים דרוש שינוי יסודי במערכת הבטחון.
כתבתנו רותי אברהם מוסיפה כי זוית נוספת לקשיים היסודיים בצה"ל נחשפת במאמרו של העיתונאי אמנון לורד המתפרסם בבטאון "נתיב" מחודש ינואר 04. המאמר עוסק בסרבנות של השמאל הקיצוני שיסודותיה נמצאים בתוך צה"ל בימיה הראשונים של המדינה.
"פעילות הסרבנות העכשווית, שעיקרה חתימה על 'מכתבים' ועצומות, התחילה לפני כשנה וחצי עם 'מכתב הסרבנים' שהפך לארגון 'אומץ לסרב'. היא לא הופיעה כרעם ביום בהיר. היא מתקיימת בדפוסים שהחלו לפעול עוד בראשית שנותיה של המדינה", כותב לורד. "מקור התופעה הוא בראשית ימיה של המדינה, במה שניתן לכנות 'הקומוניזם הישראלי', שהגיע לשיאו בימי הסטליניזם והיה מאורגן במסגרת המפלגתית של מפ"ם החזקה, ובעיקר בחלק של השומר הצעיר בתוכה".
"מפ"ם ששלטה בפלמ"ח ולאחר פירוקו נשארה דומיננטית בצה"ל, תפשה את עצמה כ'מפלגת הבטחון' כחלק מהותי מהאידיאולוגיה המהפכנית שלה. מפ"ם ראתה בצבא גורם מרכזי שיש לשלוט בו. .. בסוף מלחמת העצמאות היו 8 מתוך 12 חטיבות בצה"ל, ושלושת מפקדי זירות המלחמה העיקריות – חברי הנהגת מפ"ם. הם כונו 'האקטיב הבטחוני', דהיינו פעילי המפלגה בצבא". לורד מציין כי "בכירי 'חוג הקצינים' של מפ"ם היו יצחק רבין, מאיר זורע, דדו, אברהם יפה, ובר לב".
בהתייחסו לסרבנים מציין לורד כי כבר בתחילה היו מכתבי הסרבנים שנקראו אז 'מכתבי השמיניסטים' "הפצצה כירורגית מדוייקת", ו"זהותם של מובילי הקבוצה מצביעה על יד ארגונית פוליטית מכוונת".