ארד אומר כי מפת הדרכים אינה מתמקדת בעזה ורק בה, וכי היא אף מרחיקת לכת ממנה. למעשה, הוא אומר, תוכנית שרון מרחיקת לכת עוד יותר ממה שמפת הדרכים דורשת, והאמריקנים, לדבריו, מודאגים מתוצאותיה.

ארד סיפר כי בזמנו דניס רוס, לשעבר ראש צוות המו"מ של ארה"ב למזרח התיכון, אמר כי ישראל רצה מהר מדי, וכי דווקא אמריקה, המנוסה יותר בתהליכים הסדריים של משאים ומתנים, מתנגדת למצב שבו צד אחד עושה יותר ממה שהוא נדרש, וללא התניה. הדבר גורם לסחרור התהליך, ולמצב שבו, על דרך משל, במקום ששני הגלגלים יסתובבו באותו קצב, אחד מהם נותר באוויר, אומר ארד.

חשש המתעורר אצל האמריקנים, מוסיף ארד, הוא כי ערביי הרשות ירגישו שהם "זוכים מההפקר", ולפיכך אינם מחויבים לעשות דבר, והתהליך כולו ישובש, ובשלב מתקדם יותר הוא ייתקע.

ארד אמר כי חל שינוי ביחסי ישראל ארה"ב. עד עתה הגיעו ישראל וארה"ב להבנה ביניהן, ולפיה אין צד שמפתיע את רעהו. האמריקנים ציפו כי בטרם תהפוך ישראל את תכנית ההתנתקות למרכיב בתכנית האזורית היא תנהל עמם הידברות שקטה. לכן כאשר ראש הממשלה העדיף ליידע קודם כל את העיתונאי יואל מרכוס הם "הרימו גבה", כלשונו. עם זאת הוא הסביר כי האמריקנים הם בעלי גישה פרגמטית, וכי לכן בסופו של דבר ייתכן שהאינטרסים הישראליים יתלכדו עם אלו של האמריקנים. בכל זאת ארד ביקש להזכיר כי ממקורות אמריקנים שמע שדרגת האינטימיות, ההבנה והראייה "עין בעין" בין ראש הממשלה לנשיא ארה"ב אינה כפי שהייתה בעבר. (ר)