דוקטור אלירם סבור כי חלה ירידה ניכרת ברמת הפיקוח על הנוער מצד הוריהם, המשטרה והמורים בבתי הספר. למעשה מדובר בתופעה הקרויה "אנומיה חברתית", שבה הנוער יודע כי מרב הסיכויים שלא ייתפס אם יבצע עברה וכי גם אם ייתפס העונש לא יהיה משמעותי. נוצרה תחושה של לית דין ולית דיין, אומר אלירם. מדינת ישראל, לדבריו, מתמודדת עם שסעים בחברה ועוינות בין חלקיה השונים. עיקר העבריינות היא בקרב עולים חדשים, ואלירם אומר כי ישראל לא הייתה חכמה דיה כדי לקלוט אותם בצורה נכונה. לדבריו, השוואה בין חברות שונות מבחינת רמת האלימות מעלה אבחנה בין חברה רוויית אלימות לרגועה, ועל כך משפיעה המשפחה. כשעולה חדש מגיע ואינו נקלט מייד בעבודה, שפתו אינה שגורה, והנורמות של חייו אינן יותר, והחדשות טרם נקלטו על ידו, נוצר בעולמו ריק שאינו מטיב לתחושתו. בנושא זה החברה הישראלית חייבת לסייע, אומר אלירם.

תופעות האלימות בתוך פאבים, מועדונים ועוד אלו מצבים שהחברה הישראלית נכנסה אליהם בעצמה, והצפי הוא להחמרה. אך המענה לכך, לדבריו, הוא חיזוק התא המשפחתי ופיתוח מעורבות חברתית. אם אדם רואה משהו שאינו תקין אצל שכנו עליו לטפל בכך או לדווח, אך לא לסובב את ראשו ולהישאר אדיש, אומר אלירם. אלירם גם מייעץ למשטרת ישראל להתמקד בפשיעה הקטנה ולאמץ את הדגם שהנהיג ראש עיריית ניו יורק רודי ג'וליאני, שהוריד את רמת הפשיעה בעיר. הוא הגביר את נוכחות השוטרים ברחובות, וכשהם הורידו את רמת הפשיעה הזעירה כמו הקפדה על השלכת לכלוך, מניעת גנבות קטנות ועוד חלה ירידה גם בפשיעה החמורה יותר. (ר)